כשראיתי טור דעה באתר של ערוץ 14 שמטרתו לבקר את פועלה של השרה גולן לרגע התמלאתי אופטימיות והפתעה לטובה. הרי שיוון מגדרי הוא לא עיינין של תמיכה בשמאל או בימין, ואין סיבה שאחד מהצדדים לא יהיה בעד הרעיון שהבת שלו תוכל להתקדם בעולם בדיוק כמו הבן שלו. אך כבר בשורה הראשונה של הכתבה, הבנתי שנפלתי לבור חשוך של סילופים פטריארכליים ועיוות נתונים. אתחיל דווקא עם משהו אחד עליו אנחנו כן מסכימות ״ערך השוויון״ אכן הפך למטבע פוליטי, אך כמו כל מטבע, מהר מאוד הוא הגיע לידיים של אנשים פריווילגים שמשתמשים בו על מנת לשמר את מעמדם. בדיוק כמו ״הפורום של ארגוני המשפחה״ שסלע עומדת בראשו, שכל מטרתו היא שימור מבנה ״המשפחה״ השמרני והמיושן בו הגבר יוצא לעבודה והאישה נשארת במטבח.
למשל סלע טוענת, שישנן משרות וארגונים המיועדים בעיקר לנשים, כמו נציבת לשוויון חברתי, שמטפלת בין היתר בהטרדות מיניות. כלומר הן לא מוגבלות רק לנשים, אבל כוון ש- 83% מהתלונות על פגיעות מיניות מגיעות מנשים (וכ- 99 אחוז מהתוקפים הם גברים) יש שאיפה שיאיישו אותן נשים. במילים אחרות, נשים כקורבנות של גברים הן קהל היעד המרכזי של הנציבות ולכן היא נדרשת לגלות רגישות מגדרית בגיוס כוח האדם. סלע מביאה דוגמא של משרות ספורות תחת הטענה לאפליה, כשבפועל, באופן מובהק, יש בישראל הרבה יותר משרות שסגורות (הרמטית) רק לגברים. למשל, בישראל אין נשים דיינות/ רב (ות), נשים לא יכולות להיות משגיחות כשרות ו/או חברות במועצות דתיות. אלו משרות מלאות בכוח, שבניגוד לנציבות לשוויון חברתי, קהל היעד שלהן הוא נשים וגברים באופן שווה. כך נשים לא זוכות למשל ברבנות לייצוג כלל וכתוצאה מכך אין להן זכויות שוות בנישואין וגם לא בגירושין.
בהמשך סלע מתייחסת גם לדוח -SIGI (Social Institutions and Gender Index). ראשית חשוב לציין שבניגוד לנטען בדבריה של סלע, ישראל דורגה בתחתית (ביחד עם יפן) בשוויון מגדרי מבין מדינות ארגון ה- OECD, ולא כפי שנטען בהשוואה לכלל המדינות ולכן אין טעות בנתון כפי שהוצג בכתבה. שנית טענה שלדעתה זו טעות שמדינות כמו אלבניה, קוסטה ריקה ומונגוליה דורגו מעל ישראל, בגלל ״עומס נתונים שחלקם מגמתיים וחלקם פשוט אינם נכונים״. אך אין פירוט היכן הטעות או כיצד הנתונים מגמתיים בהשוואה בין המדינות. מעבר לכך, הכותבת גם לא מתייחסת לעובדה למשל שאלבניה, בניגוד לישראל חתומה על ״אמנת איסטנבול״ למיגור תופעת האלימות כנגד נשים, ולקוסטה ריקה, בניגוד לישראל, יש חוקים שמקדמים ייצוג נשים והאחוז שלהן בפרלמנט הוא כ-50%. סלע גם מבססת את דבריה על הטיעון שהדוח שגוי כוון שבודק נורמות בלתי ופורמליות, שנובעות מתוך חופש הדת: ״קיומם של מנהגים דתיים, תרבותיים ובלתי פורמליים המבחינים בין גברים לנשים, הם כידוע עניינם הפרטי לגמרי של אותו ציבור, יהא גודלו אשר יהא״. הטיעון הזה היה יכול להיות תקף, למדינות כמו ארה״ב, בהן אין קשר הדוק בין דת למדינה ולגורמי הדת אין שליטה במוסדות המרכזיים שמשפיעים על חיי היום יום של אנשים. שם למשל גם לא יינתן בחיים אישור או לגיטימציה לטענות לקיים אירוע בחסות משאבי המדינה, בהפרדה מגדרי.
רק כדי לסבר את האוזן, הנה קצת מהנתונים היותר מחרידים של הדוח שהובילו את ישראל לתחתית הדירוג: למשל, התשובה המדויקת לישראל ביחס לשאלות כמו ״האם ישנם חוקים לא פורמליים המאפשרים או מעודדים נישואים מוקדמים של בנות?, או, האם ישנם חוקים לא פורמליים היוצרים הבדלים בין גברים לנשים בכל הנוגע להכרה כראש משק הבית?״ הייתה כן. על שאלות ״כמו האם לנשים ולגברים יש אותן זכויות ליזום תביעת גירושין? האם אלימות כלכלית נחשבת לאלימות כנגד נשים? האם יש חוק שמתייחס ספציפית לאלימות נגד נשים? או האם יש תוכנית לאומית למיגור התופעה? או האם מאפשרים לאישה לעשות הפלה מסיבות בסוציואקונומיות?״ לצערנו הרב, התשובה בישראל הייתה (ועודנה) לא. הלוואי ודבריה של סלע היו נכונים לפחות בהיבט שהשרה גולן לוקחת את נותני הדוח ברצינות ופועלת לשנותם. בפועל, יותר משלושה חודשים מאז שהוקמה, ועדת השרים לקידום מעמד האישה לא התכנסה ולו פעם אחת. מצבן של הנשים בישראל רק מדרדר, ולפי הדו"ח האחרון מ-2023, של מדד הפער המגדרי (Gender Gap Index) , מדד השוואתי בינלאומי המפורסם מיד שנה על-ידי הפורום הכלכלי העולמי, במהלך שלטונה של הממשלה הנוכחית ישראל ירדה ברמת השוויון המגדרי ב-23 מקומות במדד ודורגה במקום ה- 83 מתוך 146 מדינות.
ולמרות תוצאות המדדים והנתונים, לטענת סלע, ״מצבן של הנשים בישראל טוב באופן מוחלט: פערי השכר הקיימים נובעים מהבדלים ענייניים (שעות, סיכון וכו')״ ויש לנשים יתרונות על הגברים בשוק התעסוקה והמשרות הממשלתיות, בצבא הן משרתות רק בתפקידי עלית (לדבריה, הן רוצות להיות ״וונדר וומן״ כאילו זה משהו רע), ״רמת האלימות כלפי נשים כנשים זניחה״ וגם שרובו קורה במגזר הערבי (במילים אחרות, אז למי אכפת?). מתוך אוסף האמירות המקומם הזה, בואו נתייחס רגע לטענה על נתוני השכר.
בהקשר לפער בהיקפי העבודה בין נשים לגברים, הטוקביסטים המהללים של סלע בחרו לשאול, ״על מה נשים מתלוננות? הן עובדות חצי משרה, ויש להן יותר חופש לעצמן!״ או לחילופין, ״הן בוחרות לעסוק בעבודות שמרוויחים בהן פחות״. אז חשוב להבהיר –ההנחה שיש לנשים ״בחירה״ חופשית בנושא היא שורש הבעיה בהבנת הפער המגדרי. נשים בוחרות במשרות חלקיות או משרות המאפשרות שעות מעטות לעומת הגברים, כי מגיל קטן אומרים להן שהן צריכות להיות בבית ולגדל את הילדים. זה נקרא במילה אחת ״הסללה״. משרות חלקיות הן לא פרס, אלו משרות בדרגים נמוכים, שמונעות מנשים להתקדם, לקבל עצמאות כלכלית פנסיה גבוהה יותר והטבות נוספות. שנית, אין זה חדש שמקצועות כגון מורות ועובדות סוציאליות, בהם יש ריבוי של נשים, אינם מתוגמלים כראוי מבחינת שכר על ידי המדינה והנתון הזה לבדו אמור להצביע לנו על ההערכה הנמוכה של המדינה למעמדן של הנשים בחברה. לבסוף מחקר המידע והמרכז של הכנסת מבהיר כי ההבדלים בין נשים לגברים נובעים גם מכך שנשים נמצאות פחות בדרגים הניהוליים, וכ-20% מהפערים בשכר יכולים לנבוע ממצבים שבהם פער השכר נובע ישירות מאפליה על רקע מגדרי. כלומר, מצבים שבהם אישה מקבלת שכר נמוך יותר מזה שגבר מקבל בעבור אותה עבודה באותם תנאים (היקף שעות עבודה וכו').
ביחס ליתר הטענות, אתייחס בקצרה ואגיד שסלע כנראה לא מכירה את הנתונים. ראשית, למרות ההעדפה בחוק מכרזים שנותן תיעדוף לחברה בשליטת אישה (או נשים), עדיין מבין 125 החברות במדד הדגל של הכלכלה הישראלית החופשית, 16 חברות לא מינו אפילו אישה אחת לתפקיד כלשהו בהנהלה הבכירה. בדיקת "כלכליסט" של 125 החברות הציבוריות המובילות מגלה כי מתוך 2,063 איש שהוגדרו כנושאי משרה בהן, 570 בלבד היו נשים (27.6% בלבד). מפתיע לגלות, אבל לא הן המגדר הפריוולגי בשוק הציבורי. לגבי האלימות ״הזניחה״ כנגד נשים, קשה לשמוע אמירות כאלו דווקא אחרי ה-7 באוקטובר. שכן נתוני משרד הרווחה, מראים שבחצי השנה הראשונה של המלחמה הגיעו למשרד הרווחה 4,565 הפניות בגין אלימות במשפחה מהמשטרה וממערכת המשפט, מהן 1,165 בתחום המעצרים מהמשטרה. בתקופה המקבילה אשתקד הופנו 2,760 מקרים מסוג זה, מהם 864 בתחום המעצרים מהמשטרה. כאמור, התופעה רחוקה מלהיות ״זניחה״.
לסיכום, הארגונים הפמיניזם בישראל לא דוחפים את הרעיון כי אישה וגבר חד הם, להפך, הטיעון הוא שאנחנו שונות מהגברים אבל לגמרי שוות זכויות (או בקיצור, שונות אבל שוות). מכוון שמבנה שוק העבודה והמרחב הציבורי עוצבו על ידי גברים בלבד, ללא התחשבות בצרכים אחרים מעבר לאלו שהם מכירים (שלהם), על המדינה לעשות התאמות, וליצור מגרש שווה של הזדמנויות לכל השחקנים מכל המגדרים.
Comments