top of page
Hila mor zehavi

הזמני הקבוע


בגיל עשרים ומשהו קראתי את הטקסט האמיתי של הספר "אליס בארץ הפלאות". זה לא היה בדיוק סיפור הילדים החמוד שזכרתי. הופתעתי לגלות בו את כל הביקורת החברתית, כשגם באלמנטים שהכרתי, מצאתי משמעות חדשה. בעיקר התאהבתי מחדש בדמותו של הארנב הלבן, מתוך הזדהות עמוקה עם הלחץ שלו לעמוד בכללים ולהתאים ללוחות זמנים ומועדים נוקשים, עם התחושה שיש שעון שמתקתק כל הזמן, ושבכל מקרה ככל שאני ממהרת, כך אני מאחרת.


כנראה שמדובר בחלק מהחיים במדינת ישראל, שתמיד נמצאת, ברמה כזאת או אחרת, בציפיה דרוכה. אירוע רודף אירוע, ויכול להיות שעד שתקראו את המילים האלו כבר יהיה אסון נוסף, שברון לב חדש, שאיתו נתמודד. תקתוק השעון כאן הוא על תקן של קוצב זמן, סופר לאחור, רק שלא תמיד יש לנו מושג מה הדד-ליין. במיוחד כשהדגש הוא על ה"דד" (Dead) הרבה יותר מאשר על ה"ליין" (Line) - הקו והגבול, שממילא מופר ונמחק כל הזמן. והשאון של אותו שעון (סליחה, הייתי חייבת) הפך להרבה יותר רם, מעיק ומציק מאז השבעה באוקטובר. מאז נדמה שהופעלו כל כך הרבה טיימרים, או אולי סטופרים, שקשה מאוד לשאת, ומרגישים כמו השעונים על פצצה שדורשת ניטרול: מתי לצאת מהממ"ד? מתי יגיע הניצחון המוחלט? מתי תהיה מתקפה? מתי יוחזרו החטופים?


הדרישה שהתשובה לכל אלו תהיה "עכשיו!" היא לא עניין ניו אייג'י של "לחיות את הרגע", אלא משהו הרבה יותר מעשי של לנצל את היום לעשייה אמיתית, במקום לבזבז את הזמן, כי טרם איבדנו כל הגיון ואחיזה במציאות באופן שיאפשר לנו להתייחס אל הזמן כ"לא אחד שמתבזבז" (כדברי הכובען המטורף).

זה גם לא קושי ילדותי בדחיית סיפוקים. בניגוד לאליס, מה שבוער בנו איננה הסקרנות, אלא הצורך המאד-לגיטימי בוודאות כלשהי. היא לא חייבת להיות ברמת דיוק מונחה GPS, או לפרט את השעה והדקה שבה תקום ועדת חקירה; מספיק משהו כללי יחסית, כמו הידיעה שהועדה אכן תקום. משהו עקרוני ומבוסס ערכים, כמו ביטחון, שלטון חוק, פדיון שבויים; המהות של הארץ המובטחת, זו שאנו הולכים אליה כל ימינו, זו שבשבילה צעדו בני ישראל 40 שנה במדבר וישנו בסוכות. הם הסכימו לחיות בתוך ארעיות כי אצלם היא חלה רק על מקום הלינה ולא על התקווה או המטרה, שבאמת הייתה להם.


לעומתם, הארעיות אצלנו כרגע היא כל המציאות. כל מה שהיה קבוע כבר רעוע לחלוטין, אם בכלל עוד ישנו. ועם כל הכבוד לרצון של מירי רגב להרבות אירועים וטקסים, לא נראה לי שמתישהו יקבע חג "מלונות" כדי לציין את ישיבת המפונים בהם בזמן המלחמה. 


היעדר הוודאות הזאת גורמת לכולנו (למרות שיהיו מי שלא יודו בכך) לחרדה ולטירוף שהם לא פחות קשים מאלו של הארנב הלבן, הלכוד בתוך וודאות מוחלטת מדי (ואני יכולה לחשוב על א.נשים מסוימים בהנהגה שלנו שהם כאלה). גם הוא וגם אנחנו חיים בהזיה, בחוסר אונים מסחרר שבו אנחנו במרדף מתמיד אחר הזמן, ובפחד שאיחרנו את המועד. אפילו דפיקות הלב שלנו לא מסונכרנות עם תקתוק השעון, כשכל הזמן נאמר לנו ש"זה לא הזמן". 

כנראה שזו הסיבה שמתקיימת, איכשהו, שגרה; נירמול של הלא-נורמלי רק כדי לחוש איזשהי יציבות, גם אם זה מרגיש שכדי להישאר באותו מקום צריך לרוץ הכי מהר שאפשר, וכדי להגיע למקום אחר, צריך לרוץ לפחות פי שניים יותר מהר (כדברי מלכת הלבבות). אפילו בתוך המצב הארעי, יש ניסיון ליצור איזשהי תחושה של "קביעות", כדי באמת לחיות את הרגע, בהווה שבו הכל נראה רגיל. על אף שברור שמדובר בהעמדת פנים שבה האימפוטנטיות להכיר במציאות היא שלנו.


בסופו של דבר, למרות הכל, יש דברים שנשארים קבועים. כמו למשל, התאריך של השבעה באוקטובר (לא משנה מה תחליט הממשלה) ובעקבותיו התקבעה גם הנוכחות של הכאב והיגון בחיינו. אבל אולי עצם היכולת להסתגל ולגלות יצירתיות בקיום שגרה מוטרפת היא בעצמה על-זמנית. אני מקווה שכאלו הם הערכים הבסיסיים והזהות שלנו, על אף שחלפה כבר למעלה משנה. זה נראה כמו נצח, או נצח אקספוננציאלי, כי לפעמים, כמו שהסביר הארנב הלבן לאליס כששאלה אותו: "כמה זמן זה נצח?", הוא רק שניה אחת.

 

הגיע הזמן שננצל כל שניה כזאת ליצירת שינוי, במקום לחכות בה ל'נצח' או לניצחון שיגיע, ובינתיים לחיות בחוסר הודאות שבין השעונים המתקתקים. כל מה שצריך כדי שאנחנו נקבע את קצב הזמן שלנו, ונהפוך את הארעיות לאמצעי לשינוי (גם של מי שחושב את עצמו קבוע), זה לצאת ולצעוק כמה שיותר חזק: עכשיו!


פוסטים אחרונים

הצג הכול

רק רגע

Comments


bottom of page