תמיד כשהתקופה הזו בשנה מגיעה אני נזכרת בסיפור העממי על הילד שכּונה ״הבור הכפרי״ ובמקום להתפלל עם כולם שרק בבית הכנסת באמצע תפילת יום כיפור:
"כָּל קהַל המתפַּללים נֶחרַד! – מי הוא זה? מה זאת? מי שׁוֹרק בַּמקוֹם הקדוֹש? אבא חפֵץ לֶאחוֹז בּעוֹרפּוֹ ול"דורסוֹ", כּוּלם – להַכּוֹתוֹ. פּתאוֹם פּוֹנה הרַב הקדוֹש אל הקהָל ושׁוֹאל: "איֵה הצַדיק אשֶׁר קָרע את גזַר־הַדין, אשׁר נָקב וחָדר עד השׁמַיִם, ויתֵן דֶרך לִתפילוֹתינוּ לַעבוֹר שָׁמה?" אבָל הצַדיק לא היה עוֹד בּבית־הכּנֶסת... הוא בָּרח מִשׁם.."
בעיניי, הימים הנוראים השנה נוראיים מתמיד וזה לא רק בגלל כמויות הבכי שאני כבר לא מצליחה להחניק עם כל ׳הותר לפרסום׳ חדש או המחשבות שלי שלא נותנות מרגוע ונודדות לכל אותם "איוב" שמסתובבים בינינו או נמקים בעזה.
הימים הנוראים השנה נוראיים מתמיד כי אני מוצאת את עצמי בין הפטיש לסדן. מצד אחד טפטוף בלתי פוסק של פרטי מידע קורעי לב וטורפי דמיון על החטופות והחטופים והגיהנום שהם נתונים בו ומצד שני טפטוף בלתי פוסק של מסרים שאומרים ערוב והשכם שאם ליבי דואב על אחיותינו ואחינו ועל סבלם, אני חלשת אופי ומפריעה לנו לנצח.
ואם אני דורשת את ממשלתנו ונבחרינו על נפשם של האומללים וזועקת את שוועתם ברחובות הרי שנכנסתי להגדרה של 0מולנים בוגדים או קפלנוח'בות.. משתפי פעולה עם החמאס ושאר מריעין בישין.
אבל בשבילי, הימים הנוראים השנה נוראיים מתמיד בעיקר כי לא נראה שיש איזשהו 'רב גדול וקדוש' שיקום ויגיד על אותם מפגינים ומשפחות זועקות - ״איה הצדיק אשר נקב וחדר עד השמים…״
להיפך, כולם רק מרחיקים את המשפחות והמפגינים.
בימים הנוראים הללו אין רב בישראל, כל דאלים גבר והקמפיין הוותיק של "השמאל שכח מה זה להיות יהודים" הרעיל בכל כך הרבה שנאה את היהדות עד שהפוליטיקה הכניעה את האמפתיה ושכחנו כעם מה זה להיות בני אדם.
Comments