top of page

השקט שנשאר

עודכן: 6 במאי




היו לי בילדות שלוש סבתות: אמא של אמא, אמא של אבא, וקלרה. היא הייתה סוג של אמא מאמצת לאמא שלי, מאז שהכירו אי שם בשנות החמישים, כשאמא שלי עשתה בייביסיטר על שתי הבנות של קלרה, בתור תלמידת בית ספר יסודי שחיפשה מקורות הכנסה כדי לעזור לפרנסת המשפחה. קלרה הייתה מזמינה אותה הרבה יותר ממה שהיה צריך באמת, מפנקת אותה, נותנת לה כסף כיס, ומכינה לה כריכים שווים עם נקניק וחמוצים שהחמיצה בעצמה. בהרבה מאוד מובנים, היא הפכה את אמא שלי לביתה. יותר מ-30 שנים מאוחר יותר, גם אני תמיד אהבתי ללכת לבקר אצלה, כי החום והאהבה שפעו ממנה, ותמיד הייתה מקבלת אותנו במאור פנים ועיניים. ידעתי שאם אני רוצה משהו מאמא, עדיף לספר לקלרה, כי היא בטוח תעזור ותפתור את הכל.


לקלרה היה מבטא הונגרי קצת מצחיק ומספר על היד. זאת הייתה הסיבה שהיא יכלה להרשות לעצמה בתקופת הצנע את כל הצ'ופרים לאמא שלי. מעבר לזה לא ידענו כלום, לא על מה שעברה ואפילו לא על המשפחה שהייתה לה. גם כשהיא נפטרה, הבנות שלה אמרו שלא סיפרה להן. ניסיתי לעזור לחפש פרטים, אבל כל מה שמצאנו היה דף עד שהיא מילאה ביד ושם, שלא סיפק לנו פרטים של ממש. כמו הרבה שורדות ושורדים, היא כנראה החליטה לשכוח את הבושה ואת הכאב, ולהכחיש את המטען הרגשי הקשה. פשוט לשתוק, למחוק את העבר, ולחיות חיים אחרים, חדשים.


ובכל זאת, בחוכמה קטנה של בדיעבד, אני תוהה האם במידה כלשהי קלרה הושתקה; האם היה מי שיקשיב, לו היה לה איזה רצון לספר. מדינת ישראל של אז דאגה לצרכים החיוניים והדחופים, ולא לצרכים הרגשיים, והתגובות לעדויות שורדי השואה נעו בין חוסר אמון, אדישות והדחקה לבין האשמה והימנעות ממגע עימם. הסיפורים הפכו למעין טאבו, סוד מבעית של תבוסה. באופן כמעט צפוי, ההשתקה הייתה חמורה במיוחד בכל מה שקשור לנשים, בהיעדר כל התייחסות למה שהן עברו באופן מגדרי: החל מהתמודדות עם היגיינה נשית, רעב, הריון, הפלות ואמהוּת, וכלה באלימות מינית ואונס. גם במשפט אייכמן, שסוף סוף שבר את השתיקה וחשף את הנושא לציבור הישראלי, רק כשישית מהעדים היו נשים, מתוכן אחת בלבד נשאלה על היותה אם; שנים מאוחר יותר אמר עוזרו של התובע גדעון האוזנר שהם בכלל לא חשבו על זה. איכשהו אפילו השורדות עצמן תפסו את חוויותיהן כשוליות ביחס לזוועה האמיתית של השמדת היהודים, ונעדרות גבורה של לחימה והתנגדות אקטיבית.


בלתי אפשרי באמת לתפוס את האירועים הנוראיים שהתחוללו בשואה, ואסור להשוותם לדבר מחיינו הנוכחיים, הרחוקים והנוחים כל כך. ועדיין, משהו בקשר השתיקה נוכח אלימות מגדרית מהדהד ומקשר בין הזמנים והדורות.

כמובן שמיד קופצת לראש החלטתו של מזכ"ל האו"ם להשמיט את ארגון החמאס מהדו"ח שלו בנושא אלימות מינית בזמן סכסוך. גם כאן, העובדה כי החוויה הנשית נמחקת מהשיח, לא מקבלת מקום ואיננה עולה כלל לדיון, מעצימה עוד יותר את הפגיעה שהייתה, ואת הפוטנציאל לפגיעות נוספות. כתוצאה מכך, הטראומה הפנימית גדלה בו בזמן שבעיני העולם החיצון היא דווקא קטנה. זה נכון בכל מקרה של שתיקה נוכח אלימות מגדרית, אפילו כזאת שלא נובעת בנוסף מאנטישמיות או מאפליה אתנית כלשהי.


זה ממש בנאלי מצידי לומר שהלקח החשוב ביותר מהשואה הוא שאסור לנו לעמוד מנגד. אולי אני מנסה להגיד שבהקשר של אלימות מגדרית המשמעות היא שחובתנו היא להרים קול, להקשיב, לחקור, להבין ולעזור, כדי שלא נהפוך לשותפות לאותו קשר השתיקה שמאפשר את המשך האלימות. כמובן שזכות הקורבן בלבד להחליט האם לשתף, לדווח, ולספר; אבל בהיעדר אוזן קשבת, אמון ומערכת תמיכה, היא בוודאי לא תעשה זאת, ואיננו יכולות להטיל את האחריות כולה עליה, כשהיא פגועה ומוחלשת ממילא. אנחנו חייבות להיות תמיד לצידה ולמענה, גם אחרי כמעט 80 שנה, או יותר מ-200 יום, או כל פרק זמן שהוא. אנחנו חייבות להפוך את קולה לזעקה ולסייע לה לקבל את כל מה שהיא צריכה לא רק כדי להתגבר, אלא גם כדי להשתקם לאחר מכן, ולבנות חיים טובים לעצמה לאורך זמן.

בדיוק כמו שעשתה קלרה.




קלרה ביהרי לבית שר, תמונות מהחיים היפים שבנתה לעצמה מחדש.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

2 Comments


הילה ממש ממש אהבתי תודה

Like

אני מסכימה עם כל הנאמר ותודה על השיתוף. יש לי רק קושי עם הביקורת כלפי החברה הישראלית של תקופת קום המדינה על ש'השתיקו' את השיח על הקורבנות. גם מי שהקימו את המדינה ונלחמו כאן את מלחמת העצמאות הקריבו קרבנות. וחברה שנלחמת על קיומה לא יכולה להתנהל מתוך שיח קורבני. היא חייבת להיאחז בערכים של תקומה וגבורה כדי לנצח את המלחמה.

וגם בשנות ה-60 גדעון האוזנר לא יכול היה להמציא שיח מגדרי, שעוסק בפגיעות בנשים, שיח שעוד לא היה קיים אז, באותה תקופה.

כשאנחנו מסתכלים אחורה ובוחנים ארועים היסטוריים, חשוב שלא נשפוט את האנשים שפעלו אז, במושגים וצורת חשיבה שלנו היום. אני מרגישה שזה לא הוגן כלפיהם.

אבל שוב, תודה על השיתוף. היה מעניין לקרוא

Like
bottom of page