זה לא נשי, זה אנושי-שיעור שלמדתי מהבן שלי על פמיניזם

פעם, לא כל כך מזמן, כשהבן שלי היה בגן, הוא חזר יום אחד הביתה בוכה וכועס.

והציג שאלה אחת בוערת:

"למה לבנות מותר הכל, ולבנים אסור דברים של בנות?!?"

הוא סיפר איך ראה את הבנות משחקות ונהנות, וכשרצה להצטרף – צחקו עליו.

איפור זה "של בנות".

הן משחקות בתצוגת אופנה, והוא לא שייך.

האבא התורן בחדר "פתר" את הבעיה כשהסביר לו שהוא צריך להיות גבר –

ושהוא בכלל לא אמור לרצות להתעסק בדברים כאלה כי הם איכס.

אבל הוא היה הבן היחידי שם, ונאלץ להישאר בצד לבד.

וזה עשה לו עצוב נורא.

לא הייתה שם אלימות – אבל המסר היה ברור:

להיות בן זה לוותר על חלקים בעצמך.

והרצון שלך להתקרב למה שנחשב "נשי" – אומר שמשהו אצלך לא בסדר ולכן אתה דחוי.

באותה תקופה קראתי לא מעט על ההשפעות ההרסניות של אלימות נפשית.

מסתבר שבריאות הנפש שלנו תלויה ביכולת לזהות ולתת תוקף לרגשות.

ולידציה פנימית היא היכולת לדעת מה אני מרגישה,

כשאני מרגישה את זה. להבין מה גרם לזה.

ולדעת שהרגש שלי לגיטימי והולם לסיטואציה – גם אם הוא לא נוח לאחרים.

זו הדרך להיות מחוברת לעצמי, להבין אהבה, לפתח חוסן נפשי – ואפילו הבסיס לבוחן מציאות ושפיות.

ניכור פנימי נוצר כשמבהירים לך – בכוח, במילים או בשתיקה – שהרגשות שלך לא ראויים.

שהם לא מתאימים למה שקרה או למי שאתה אמור להיות.

אז ישבתי עם הבן שלי והסברתי לו איך באמת ניגשים לדילמה:

לרצות להשתתף זה טבעי, ואתה יכול לעשות את זה ולהישאר אתה.

אפשר להתאפר קצת אחרת – בדרך של בנים.

כמה טוב שדודה שלו המוכשרת גם אמנית ציורי פנים.

וכך קרה, שבמשך כמה ימים הוא הלך לגן מאופר כמו האלק, ספיידרמן, אריה-פוקימון ושלל דמויות אחרות –

עד שזה תפס, כולם רצו גם, והבאנו אותה לגן ליום איפור פנים מתיש של 32 ילדים.

(בהזדמנות זו – תודה אחותי. אין כמוך.)

איור: בינה מלאכותית

נזכרתי בזה כשעבדתי עם מודול בינה מלאכותית שמוגדר לפנות אליי בלשון נקבה ולעצמו בזכר.

אבל כשאני מעירה לו על טעויות – הוא משנה.

פתאום הוא פונה אליי בזכר, מתנצל, ומתייחס לעצמו כנקבה.

צריך לזכור – זה מודל מתמטי סטטיסטי.

הוא עובד לפי הסתברויות: אילו מילים נוטות להופיע יחד באותו קונטקסט במאגרי המידע והרשת.

והגלישה הזו לתבנית המגדרית – שבה אישה היא זו שטועה ומתנצלת,

והגבר הוא הסמכות שמתקנת –

מעידה הרבה יותר עלינו כבני אדם מאשר עליו כמכונה.

פתאום זה עשה לי קליק והתחבר:

נשים חוות את הדיכוי כלפי מי שהן כשלם – ולכן חלקנו מזהות אותו ויוצאות נגדו.

גברים חווים את המחיקה מבפנים כלפי חלקים מעצמם – ובסוף מזדהים עם המנגנון שמוחק אותם, כי הוא עטוף באצטלה של כוח.

אנחנו כל הזמן מדברות על כמה תרבות האונס, שוביניזם וגבריות רעילה הן סכנה לנשים –

ופתאום קלטתי עד כמה זה מסוכן גם לגברים!!

איך אפשר להישאר שפוי ולהרגיש טוב עם עצמך

כששוללים ממך את הזכות להרגיש, להיות אנושי, לטעות, להיות חלש לפעמים, לבקש עזרה?!?

ואם אנחנו מחנכים בנים שלהיות גבר זה לשנוא ולמחוק את כל מה שנחשב נשי בתוכם –

איך אנחנו מצפים מהם לגדול לאהוב, להעריך ולהימשך לנשים בצורה בריאה?

נראה לי שהגיע הזמן לא רק לשחרר נשים מהרעל הזה –

אלא לשחרר את כולנו! את היכולת להרגיש, לטעות, לרפא, לאהוב באמת.

אני רוצה לקוות שזו הסיבה שזה כתוב לנו בשלט:

זה לא נשי – זה אנושי.

וכדאי להפנים שחיים תחת משטר דכאני לא יעשו לאף אחד ואף אחת מאיתנו טוב. צאו לרחוב!

צילום: אביב חסידוב. נס ציונה.