לאיזה חופש נולד?

בשנה שבה פרצה הקורונה, הבת שלי הייתה בכיתה א'. היא למדה לקרוא בעיקר בזום (ובניג'וס של אמא בחל"ת), שליווה אותנו יחד עם הקורונה גם לכיתות ב' ו- ג'. בחופש שלפני כיתה ד' היינו כמה לילות בממ"ד בעקבות מבצע עלות השחר, ואז שוב במאי, במבצע מגן וחץ. את כיתה ה' - השנה הנוכחית - אני מניחה שאין צורך להזכיר, גם אם נעדיף לשכוח. בקיצור, בחמש השנים שהיא במערכת החינוך, טרם עברה שנה אחת של שגרה "נורמלית". גם שני האחים שלה באותו מצב, רק שהם באותן שנים סיימו יסודי ונכנסו לחטיבה ולגיל ההתבגרות, מה שנתן טוויסט משל עצמו לאירועים ולכמות הלמידה בפועל. גיאוגרפיה למשל, הם למדו מהחדשות על הישובים המפונים ומההתראות של פיקוד העורף שקופצות בכתום על המסך.

הם לא חריגים. הם חלק מדור, שבטח יש לו איזה כינוי או אות באנגלית, ובישראל הוא גדל כדור מופרע, רק משום שהוא גדל בתוך שרשרת הפרעות ושיבושים בלתי נגמרת. אבל האמת היא שיש לכך סיבות נוספות. זה דור שמלא בילדים אבודים, במדינת ישראל שמתחזה לארץ לעולם לא (נתעורר/נעשה רילוקיישן/נצליח להגביל את שעות המסך שלהם/נחליף הנהגה/נפסיק עם הפחמימות). הילדים האלה זוכים להמון חופש, כי אין מי שרואה אותם - לא המורים במערכת חינוך שהפכה לבייביסטר יותר מאשר מי שאמורה לפתח אצל הילדים משהו מעבר ל"איך לעבור יום בכיתה של ארבעים תלמידים בלי לקבל הפרעה מהמורה או מכות מאחרים"; לא המדינה, שראשיה בכלל לא זוכרים מה משמעות התאריך בראשון בספטמבר; ואפילו לא אנחנו ההורים, שכורעים תחת עומס ההתמודדות עם החיים ונותרים רק עם הבחירה בין ההקרבות שנעשה בדרך גידולם:

א. בהיעדר נוכחות פרונטלית כי צריך להתפרנס

ב. בהיעדר יציבות כלכלית כי צריך להיות איתם

ג. בהיעדר תזונה איכותית כי צריך שהם אכן יאכלו

ד. בהיעדר סמכות הורית כי צריך לפצות אותם

ה. בהיעדר חירות דמוקרטית כי צריך ניצחון מוחלט

ו. בהיעדר מגורי קבע ומסגרת יציבה כי צריך להתפנות מהישוב

כמובן שהבחירה אינה מוגבלת לאפשרות אחת. יכול להיות שכל האפשרויות נכונות, גם אם בלתי ראויות ובלתי רצויות. כל אחת מהן איננה חופש, אלא חוסר, וכולן ביחד מהוות השתמטות והזנחה. תחושת האשמה ממלאת אותי, ומלווה אותי כמו דיירת משנה שהקימה התנחלות קבע, למרות שמקומה אמור להיות אצל מישהו אחר; מישהו שלא רואה שמספר ימי החופש של ההורים הוא בערך רבע ממספר ימי החופש של הילדים, או מישהו שלא מבין שבמצב כזה התפקוד שלי נדחס והופך לאוטומטי. אני כולי ריכוז של מתן שירותי הסעות, ניקיון, בישול וכביסה. נכון, אני נותנת את השירותים האלו מבחירה ובאהבה, אבל יחד עם מה שנכפה עלי בחוק לתת, אין מה לדבר איתי על הרגשה של חופש. החופש של הילדים מלימודים הוא אולי גדול, אבל הוא חלק ממה שכובל אותם, ואותנו, ומסייע בהעלמת החירות האמיתית. היא פשוט נלקחת מאיתנו בחתיכות בזמן שאנו עמוסים מכדי להבחין, עסוקים במילוי החובות הנוספים - הכספיים והמטאפוריים - המוטלים עלינו באותה עת בה פוטרים מהם אחרים. אני עצמי פטורה כרגע רק מהכנת סדנביצ'ים בבוקר וגם זה רק לחודשיים. בכל שאר הדברים אני מודה שאני קצת מזניחה את הילדים שלי, במסגרת הניסיון שלי להחזיק את כל הכדורים באוויר. לא מעטים מהם שם כי ההפקרה וההפקרות האמיתיות נעשות על ידי הממשלה.

והנה, תיכף מתחיל יולי וחופש גדול, שבמהלכו לא נעשה יותר מדי. ממילא אי אפשר לנסוע לטייל בצפון (אש), או בדרום (אש), או בחו"ל (יקר אש), ובכל מקום שניסע אליו, הילדים יהיו היכן שהם תמיד - בפלאפון. חשבתי אולי לקחת אותם להצגה שכולנו אוהבים, נגיד "עוץ לי גוץ לי" בקאמרי, בסמוך לכיכר החטופים. אבל אז הבנתי שאמצא את עצמי בתוך קבוצה של הורים שרק רוצים שהיום כבר יעבור, מול קבוצת הורים אחרת, שנמצאת שם כדי להילחם שלא יעבור עוד יום נוסף. וזה רק מעצים את ההבנה שאין חופש אמיתי, ושיש לזה משמעויות אחרות לגמרי. כנראה שבאמת, לפעמים צריך פשוט לקחת אותו, להילחם עליו, כדי שהוא באמת יהיה. 

גם אם הוא לא נראה לנו "גדול".