לפעמים, בעיקר ברגעים של משבר, אני מנסה לשאוב נחמה מנקודות השקה מפתיעות בין היסטוריה לספרות (נו, אתן כבר יודעות שאני חנונית). שבוע שעבר למשל, היה ה-29/11, כלומר 'כ"ט בנובמבר'.
היסטורית, התאריך הזה הוא נקודת מפנה, רגע של הכרעה משמחת לעם היהודי. עכשווית, הוא אולי עדיין נקודת הכרעה, אבל מרגיש יותר כמו רגע של משבר. אנחנו שוב במלחמה מרובת חזיתות ואויבים, מחלוקות בינלאומיות ודריכות מתמדת, רק שאין זכר לאווירה של השמחה וההתרגשות שהיו בשנת 1947, ובוודאי שלא לחזון, לאידיאלים, לאומץ ולגדולה של ההנהגה. גם עכשיו הכל תלוי בפוליטיקות ושיקולים שרחוקים מהבעיות האמיתיות שלנו, הפעם גם מבפנים. במקום לספור קולות בהצבעה באו"ם (עם הרבה יותר מדינות נגדנו), אנחנו סופרות ימי מלחמה, חטופות וחטופים, ו"הותר לפרסום".
ספרותית, בתאריך הזה נולדה בשנת 1832 לואיזה מיי אלקוט, מי שכתבה את "נשים קטנות" - אחד הספרים הכי משמעותיים ופמיניסטיים של כל הזמנים. קשה למצוא אישה כותבת - מסימון דה בובואר ועד נורה אפרון - שלא תופסת אותו כחלק מהתהוות היצירתיות שלה ומוצאת בו תחושות ותובנות מבריקות, דרך הרגש הכנה והאותנטי שנובע מההתמודדות היומיומית הלכאורה-פשוטה.
ואנושית, המציאות כיום מחברת משתיהן חוויה נשית אוניברסלית על זמנית בכלל, ולגבי המלחמה בפרט, ככה שיצירה מהמאה ה-19 משקפת חוויות נשיות עכשוויות:
"הלוואי שלא היה לי לב, כי הוא כל כך כואב", נאנחה מג.
"אם החיים הם לעתים קרובות כל כך קשים כפי שהם כעת, אני לא רואה כיצד אי פעם נעבור אותם," הוסיפה אחותה בייאוש.
(מתוך "נשים קטנות" וגם פראפרזה של השיחות שהיו לי עם חברות בתקופה האחרונה)
יש משהו מדהים בזה שאופן התמודדות הנשים במלחמה של אז בארצות הברית, מהדהד את זו של המלחמה בישראל כעת. אולי משום שבהסתכלות נשית, בזמן מלחמה שמהווה משבר קיומי, יש ערבוב גדול בתפיסת המושגים "עורף" ו"חזית". מוקד הסיפור - והחיים - הופך להיות לא המלחמה, אלא מה שמישהו כינה פעם "החיים עצמם"; אלו שכרגע בעיקר נשים נתקעו בהם ומטפלות בהם, אלו שנהרסים בשם טקטיקות, אידיאולוגיות ופוליטיקות שנתפסות בטעות כגדולות יותר. למען הסר ספק - הן לא, והן גם שטחיות באופן שאינו יכול להתמודד עם המורכבות וריבוי הפנים של הבעיות האמיתיות, ושל שיברונות הלב שהן גורמות.
המלחמה היא הרקע של כל אלו, לא להיפך. ובהתמודדות עם כל זה כל אחת מאיתנו יכולה להיות רק מי שהיא, בדיוק כמו ארבע האחיות של משפחת מארץ' ואמא שלהן. אני מודה שאני הרבה יותר איימי: קצת מפונקת, קצת גנדרנית, הרבה מחמירה עם עצמי, הרבה מתאמצת להפוך לראויה, ללמוד גם מדמויות מופת וגם מטעויות של אחרים. אבל האמת היא, שבכל אחת מאיתנו יש משהו מארבעתן. אפילו על ג'ו, פורצת הגבולות המרדנית והעצמאית, שזוכה ליותר הערצה אמרה אלקוט בעצמה את מה שאני יכולה להגיד בלב שלם על כל אישה שאני מכירה: היא לא חיפשה להיות גיבורה. היא רק אנושית, ונאבקת על חייה כמו מאות אחרות, לא מתיימרת, לא מתהדרת, ומתנהגת לפי טבעה - עצובה, כעוסה, אדישה או מלאת מרץ על פי מצב רוחה ויכולתה באותו זמן.
המשמעות העמוקה של אסטרטגיות ההישרדות של כל אחת היא הוכחה עד כמה אנחנו באמת גדולות. בדיוק כמו בספר, גם אנחנו כבר יכולות להבין שהסבל וההקרבה הם לא רע הכרחי, שצריך לעשות אותו בשמחה פטריוטית. רובנו אמנם עושות, אבל לא בשמחה; בצער. בתסכול. אסטרטגיות ההישרדות הופכות בחלקן לאסטרטגיות התנגדות לעמידה בסטנדרטים שנכפו עלינו, לרוב על ידי גברים. במיוחד כאלו שאצלם הסטנדרטים הם כפולים, ומעט הנשים שובצו מטעמם במקומות ה"גדולים", הן אכן קטנות - צייתניות, מְרַצות, מקבלות את התכתיבים לגבי המרחב הצר ואפשרויות הבחירה המוגבלות, זקוקות להכוונה של גבר מבוגר וסמכותי כדי לקבל את מקומן.
אבל אנחנו כבר לא במאה ה-19. המימוש העצמי שלנו, של הרצון שלנו, כבר אינו מנוגד למוסכמות. הוא אפשרי, גם אם הוא לא קורה בן לילה, וגם אם אנחנו נשארות בבית, מבחירה או בעל כורחנו. בדיוק כמו להקים מדינה.
אז אופטימית, אפשר לראות בכ"ט בנובמבר 1947 בתור רגע של מימוש חזון בתוך מאבק מתמשך; בדומה למאבק שאנחנו מנהלות כנשים - גם בזירות הגדולות, וגם במרחבים האינטימיים והמשמעותיים של החיים עצמם, המרחבים האנושיים שאנו יוצרות יום-יום. אנחנו צריכות לבנות בתוכם אלטרנטיבה ולשרטט גם אנחנו חזון, שאינו בהכרח מפה פוליטית, אלא מאמץ משותף וממושך לעשות טוב. הרי זוהי בסופו של דבר גם המהות האמיתית של אלקוט - האמונה באפשרות להפוך לטובה יותר.
פשוט טור נהדר. היכולת שלך לחבר בין אירוע היסטורי, לדמות ספרותית ולמציאות יומיומית היא יכולת נדירה ועוד יותר המסקנות והתובנות שאת מגיעה אליהן בסיומו של כל טור שמאפשרות לי ובעצם לכל אחת שרוצה, לקחת אחריות ולהפוך לגרסה טובה הרבה יותר של עצמה, למענה ולמען הסביבה. תודה מקרב לב על כתיבתך המופלאה!!!