ביולי 1987 יצא לאור גיליון 23 של מגזין פלייבוי בגרסתו הצרפתית, ובו צילומי חצי-עירום של אישה בשם פיירט ללאן. היא הייתה בעיצומם של גירושים מכוערים מבעלה ואבי שלוש בנותיה, ובית המשפט פטר אותו מתשלום מזונות, משום שפיירט הייתה זו שעזבה אותו ועברה לגור עם המאהב שלה. כשנשאל הבעל האם בכל זאת יסייע לה כשנקלעה למצוקה כלכלית, ענה כי היא יכולה לפרנס את עצמה בעבודה כעוזרת בית. בתגובה, לבשה פיירט לצילומים חצאית וסינר של עוזרת בית והחזיקה כלי ניקוי. בעקבות אותו פרסום החליטה הצעירה בבנותיה, שהייתה אז בת 19, לנתק סופית כל קשר איתה ואמרה עליה ש"אמא צריכה להיות גן נסתר, לא מזבלה עירונית".
הסאגה המשפחתית ממש לא עצרה כאן, אבל היא מהווה מבוא מושלם להדגמת סימני השאלה הקשורים לאותה בת ועמדותיה בסוגיות ליברליות בכלל ומגדריות בפרט. קוראים לה מרין לה-פן, והשבוע היא הפכה למנהיגת הכוח הפוליטי הגדול ביותר בצרפת, כשהיא כמעט משלשת את מספר הקולות שקיבלה בבחירות הקודמות.
****
אני חייבת לכן עכשיו הערת ביניים, כי אני מניחה שיש מי ששואלת כרגע למה זה צריך לעניין אותה ואיך זה רלוונטי לחיינו כאן. אני מבקשת שתתנו לי צ'אנס כדי להבהיר בפסקאות הבאות שהמרחק בינינו לבין צרפת הוא לא כזה גדול, ושהסיבה שבחרתי לכתוב על זה היא כדי לערב ניחוח אחר מזה של הבוץ בו אנו שקועים, וצבעים נוספים מעבר לשחור, יחד עם זה שכל קשר ודמיון לאירועים וא.נשים בישראל בהחלט איננו מקרי.
****
חזרה לענייננו - סערה גדולה בצרפת. לה פן הצליחה, בצדק או שלא, להלבין את תדמית מפלגת "האיחוד הלאומי" בראשה היא עומדת. ולא, אתן לא מתבלבלות, נעשה שימוש בשם הזה למפלגה גם בישראל.
בנחישות ובעקשנות, במשך שנים ומהלכים, היא הצליחה לרכך את התדמית הגזענית-אנטישמית-שוביניסטית של המפלגה ולהוביל אותה בהדרגה אל תוך הפרלמנט והנורמליות הצרפתית. במקום שנאת זרים היא מדברת על אהבת אחים תחילה; הלאומנות מוצגת על ידה כפטריוטיות; ושמרנות היא בסך הכל כיבוד המסורת. נשמע מוכר?
רק שבמקרה של לה פן, הכל עובר עוד יותר חלק משום שהיא אישה. כי הרי נשים אינן קיצוניות ואגרסיביות כמו גברים ולכן לא יתכן שאישה תיתן יד לנדחה ולנתעב. בטח לא אישה שהיא אם חד-הורית לשלושה ילדים שנולדו תוך שנה (בת ותאומים), גרושה פעמיים, בעלת קריירה של עורכת דין, שמצליחה לאזן ולשלב בין חייה האישיים למקצועיים. כל אלו הביאו אותה לזכות כעת בקול הנשי, הישג משמעותי שאליו לא הצליחה להגיע אליו בעבר.
מרין לה פן, מתוך הקמפיין הרשמי
לה פן עצמה לא מגדירה את עצמה כפמיניסטית, אולם הצהירה שהיא תומכת בזכות להפיל ואפילו בזכויות הקהילה הגאה. היא גם אמרה שהיא מעוניינת להגן על זכותה של כל אישה ללבוש מכנסיים קצרים או חצאית מיני, ושינתה את סמל המפלגה שלה מלהבת אש לוחמנית ומאיימת, לורד כחול, נשי ורך. אגב, את אביה, שעמד בראשות המפלגה כמעט 40 שנה, במהלכן התבטא במפורש באנטישמיות, ואף חבר לגורמים שמרניים אולטרה-קתוליים שהתנגדו להפלות, היא סילקה בבושת פנים מהחברות במפלגה, תוך ניתוק כל הקשרים שלה גם איתו; היא אמנם צעדה לצידו במצעדי המפלגה כבר מגיל 6, רק שנראה שהנאמנות המשפחתית לא משתווה לאמביציה הפוליטית.
אז למה לא מעט נשים צרפתיות מתנגדות לה? דווקא כשהן קרובות כל כך להישג ההיסטורי של נשיאה אישה ראשונה לרפובליקה? אלו בדיוק סימני השאלה שהזכרתי במבוא. ראשית, התמיכה באישה רק משום שהיא אישה, יכולה להוות הנצחה של ההפליה. גם העובדה שהיא תמכה בזכות להפיל (זכות שאפילו עוגנה בחוקה הצרפתית), אין פירושה שהיא תגן בפועל על זכויות נשים לאור הנטייה הטבעית של המפלגה שלה: למשל, שימשיך להיות מימון ממשלתי למרכזים לתכנון המשפחה ולארגונים המגנים על זכות הנשים על גופן. ספק גם אם לא תהיה פגיעה בנשים ובזכויותיהן כעובדות, שהן בדרך כלל הראשונות להיפגע מהמדיניות הכלכלית השמרנית שמביא איתו הימין הקיצוני.
מעבר לכך, הטענה היא שלה-פן אינה באמת בעד זכויות נשים, אלא רק עושה בהן שימוש כדי להסוות את שנאת הזרים שלה. כך למשל, היא דיברה על דיכוי נשים רק בהקשר של האיסור על עטיית רעלות ובּוּרקוֹת, וטענה כי משבר הפליטים הוא איום על זכויות הנשים ועל התרבות המערבית. זוהי טקטיקה פוליטת מוכרת, הנובעת מההבנה כי הפחד הוא המניע החזק ביותר של א.נשים. אצל הימין הפופוליסטי היא מבוססת במיוחד, וניזונה מתחושות של כעס, אכזבה, והתפכחות מאשליה, אשר הופכים לנרטיב שקרי אך משכנע במיוחד: את/ה, הבוחר/ת, סובל/ת משום שאינטרסים זרים שולטים בך נגד רצונך. לפי ההקשר של אותה מדינה, הכוונה היא לאינטרסים של אליטה מסוימת, של מגזר אתני כלשהו, של רשות שלטונית ספציפית או של תפיסה פוליטית-מדינית כזאת או אחרת; בכל מקרה, הם אינם האינטרסים שלך. נו? כבר מהדהד לכן משהו מישראל? המושג "משילות" נניח?
א ב ל - יש אבל! פמיניסטית או לא, יש יחס משפיל שמרין לה פן "זוכה" בו רק משום שהיא אישה, הכולל עלבונות השמורים לנשים בלבד. למשל, שמות גנאי וכינויים מסוימים, דיבורים באשר לדרך ולסיבות שבגללן התקדמה (רמז: אין קשר ליכולות שכליות), כמו גם התקפה על עצם הנראות הנשית שלה, כי היא דומה פיזית לאביה. התבטאויות כאלו מחייבות בכל מקרה גינוי, בודאי מצד פמיניסטיות, בין שהן תומכות בה פוליטית או לא.
חוץ מזה, קשה להתעלם מהעובדות לגביה. כנראה שאכן מדובר באישה מוכשרת, חרוצה, נחושה ומלומדת. אני חושבת שהיא אפילו פמיניסטית, רק שהפמיניזם שלה הוא פמיניזם המוגדר ליברלי, ומתמקד רק בחתירה לשיוויון בין נשים וגברים, ובשאיפה כי נשים יוכלו לעבוד קשה ולעמוד בפני עצמן, בעולם פטריארכלי הנשלט על ידי גברים - במיוחד בפוליטיקה הצרפתית ממנה הם נעדרות. לעומת זאת, המתנגדות לה באות מפמיניזם של זהויות, שמפרק את הליברליזם והופך את השאיפה שלו לעיוורון מצבע, דת ומין כאל גזענות וכפיית ערכים העולה עד כדי מיזוגניה כלפי נשים מסוימות (וגם כאן אפשר לחשוב על מקבילות בישראל).
למעשה, העניין פה הוא השיח, על משמעות הערך המשותף, במקרה הזה פמיניזם. ככה זה כשמגבשים זהות, כמו שאמר בן גוריון על המדינה: "כאשר יהיו לנו גנב יהודי, זונה יהודייה ורוצח יהודי, נדע שיש לנו מדינה…"*; אולי כשתהיה לנו פמיניסטית פשיסטית, פמיניסטית אנרכיסטית ופמיניסטית א-בינארית, נדע שיש לנו שיוויון כנשים. האמת - האופטימית והפסימית גם יחד - היא שהדיון הזה, שלא לומר הקרב, הזה כנראה לא יגמר לעולם. איזה מזל שזה בצרפת ולא אצלנו?! אני רק מקווה שבישראל יהיו דברים (ושלטון של גברים) שדווקא כן יגמרו. והלואי שבקרוב.
*תודה רבה לפרופ' שרון שקרג'י על ההפניה הזאת.
Kommentare