נשים בוגרות כועסות

היום (8 במאי), בשנת 1956, עלה לראשונה בלונדון המחזה "הבט אחורה בזעם" (Look Back in Anger) מאת ג'ון אוסבורן. בצירוף מקרים שכזה, שוב היום, כמעט 70 שנה אחר כך, אמורה להיערך שביתת מחאה שנראית לי כאילו אנחנו בתוך עיבוד עכשווי של אותו מחזה. 

בזמנו, זו הייתה נקודת מפנה בתיאטרון הבריטי, משום שלראשונה ניתן קול למי שכונו (בעקבות המחזה) "גברים צעירים זועמים" (Angry young men). הכוונה היא לדור הצעיר שלאחר מלחמת העולם השנייה, שנמחץ תחת אידיאלים לאומיים, פטריוטיזם מתנשא ודרישות אינסופיות למאמץ משותף. באחת הנקודות המשמעותיות במחזה, ג'ימי מדבר על חוסר הצדק הכמעט מושלם בכך שהאנשים הלא-נכונים רעבים, האנשים הלא-נכונים זוכים באהבה, והאנשים הלא-נכונים מתים. בעצם, אפשר לומר שהמחזה כולו הוא על סוג אחר של "הדור הלא נכון".

לא חסרים דורות כאלה, שחיים בתוך התחושה הבלתי נסבלת, שמה שצריך להשתנות נשאר אותו דבר, ודווקא מה שאמור להיות קבוע משתנה. כמעט בכל דור ודור, עולות בנקודות מסוימות אותן תחושות של אכזבה, תסכול וחוסר אמון: כמו למשל, אחרי מלחמת יום כיפור,  או ה"דור מזוין" של אביב גפן, ומחאת הקוטג' שהציתה את המחאה החברתית.

אבל הפעם, עם מה שמתעורר במחאת המורות, נראה לי שקווי הדמיון רבים הרבה יותר. אולי כי הכעס גדול הרבה יותר, ואולי כי מעבר לאובדן התמימות החברתי והכלכלי, איבדנו יותר מדי גם מהתמימות הלאומית, ומה'סטטוס קוו' שהפך לחונק במקום למרגיע.

בדומה לאווירה של המחזה, גם אצלנו עכשיו היכולת לחיים בכבוד (מה שמישהו כינה פעם "החיים עצמם"), לא עומדת עוד במשא הכבוד הלאומי. איכשהו, גם אנחנו, מתקשות למצוא את התכלית, אחרי שראינו במו עינינו את ירידת מעמדה של ישראל, איבדנו את האמון בכל המנגנונים וחשנו על בשרנו את התעצמות הפערים הכלכליים והחברתיים. ואיכשהו ישנו ספק האם אנחנו בצידו הנכון של המתרס. גם אצלנו, כל אחד פצוע בדרך כזאת או אחרת, כל אחת תלושה במובן כזה או אחר,  וכולנו חסרי אונים במידה כלשהי. אנחנו כבר פחות "רקמה אנושית אחת חיה" ויותר רימון חי שעומד להתפוצץ.

רק שעכשיו, אלו לא גברים צעירים זועמים, אלא נשים בוגרות כועסות - אלו שמסתמנות כמובילות החדשות של המחאה. המורות הן תחילת הסיפור בלבד. מדובר בכל הנשים שמחזיקות את החברה בכלל, וברגעים הכי חלשים שלה בפרט, אבל תמיד נמצאות בשוליים – תקציבית, פוליטית, ציבורית. ובעיקר, מדובר במי ששייכות לקבוצת המקצועות שנחשבים "נשיים" בגלל טיבם הטיפולי והחינוכי – אחיות, קלינאיות תקשורת, עובדות סוציאליות, סייעות, גננות, פסיכולוגיות. כל אותן עבודות שנתפסות כמבוססות על "שליחות" ו"אהבה למקצוע", ואיכשהו לא ככאלו שמבססות גם שכר הוגן, ביטחון תעסוקתי והכרה אמיתית. הן אלו שתמיד האחרונות בתור.

הגיע הזמן שהן יהיו הראשונות. בסדר העדיפויות ובזעקה שאינה יכולה להכיל עוד את הסתירה בין "מאמץ מלחמתי" לבין סולידריות אנושית. הכעס הזה, שמגיע כרגע לשיאו, תסס לאט, במשך עשורים. כמו בהרבה דברים אחרים, המלחמה הנמשכת דחקה אותו - ואותנו - לקצה. לפיצוץ. לנקודה שבה נגמר הזמן שבו ניתן לדחות אותנו בשם "הנסיבות". כי זה ממש לא רק על שכר. 

זה על המקום שלנו, הנשים, בחברה. בעצם, בכל מקום ובכל זמן, גם בשעת חירום. 

זה על זה כך שאי אפשר עוד לבקש מנשים לתמוך במאמץ המלחמתי ולהקריב — אבל לצפות שנוותר על ייצוג, שכר שוויוני, ביטחון אישי, עתיד.

זה על השחיקה של כולנו.

וזה בסופו של דבר, אותו מאבק כללי חדש-ישן: למען חברה טובה יותר, שוויונית יותר, דמוקרטית באמת.

בניגוד לג'ימי, שהוא אנטי-גיבור, הפעם את קול המחאה משמיעות גיבורות; מתוך תחושת אחריות ולא מתוך מרירות.

ואחרי שיחד איתן נסתכל אחורה בזעם, אולי נוכל גם להביט, ואפילו לצעוד, קדימה - בתקווה.