על שלוש נשים ועל גבורת אמת

כתבה עו״ד הילה מור זהבי ליום השואה בשנת 2023, במסגרת פרוייקט ״בונות היא-סטוריה״.

בשנה שעברה בחרנו לספר ברשתות החברתיות על שלוש גיבורות שבתוך האימה וחוסר האונים החליטו להילחם. הן פעלו בחירוף נפש, במבצעים נועזים ופעולות מסוכנות, וגם בתום המלחמה המשיכו לפעול ולתת.

מימין לשמאל: בלה חזן, חסיה בילצקי, רוז׳ה רובוטה

בלה חזן (1922–2004)

בלה חזן גדלה בעיירה רוז'ישצ'ה. אביה נפטר כשהייתה בת שש ואימה, אסתר, נותרה מפרנסת יחידה לשמונה ילדים. לאחר סיום בית הספר היסודי לימדה עברית לפרנסתה והייתה פעילה בתנועת הנוער "החלוץ-דרור". בפרוץ מלחמת העולם השנייה הדריכה בלה בקיבוץ הכשרה של התנועה בבנדין.

לאחר שנה, יצאה בלה עם קבוצת פעילים למסע מבנדין לעיר וילנה שטרם נכבשה. בדרך היא פגשה בפעם האחרונה את אמה וחמישה מאחיה, שנרצחו ביולי 1941 על ידי פורעים אוקראינים. לאחר חודשיים ו-2,000 ק"מ, הצליחה הקבוצה לחצות את הגבול ולהגיע לוילנה.

בשנת 1941 כבשו הגרמנים את וילנה ובלה בת ה-18 התנדבה להיות קשרית במחתרת התנועה. תחת זהות בדויה היא הבריחה ידיעות, כסף, תחמושת וחברי מחתרת בין סניפי התנועה. במבצע בגטו ביאליסטוק הבריחה בלה שני תינוקות בין חפציה. היא עבדה כמתורגמנית במטה הגסטפו, משם העבירה למחתרת ניירות רשמיים ששימשו לזיוף מסמכים.

בשנת 1942 נשלחה בלה לורשה כדי לאתר קשרית שנעלמו עקבותיה, לונקה קוז'יברודסקה. בלה לקחה איתה אקדחים ועלון בעברית ובדרך נתפסה ונלקחה למטה הגסטפו. היא נכלאה בצינוק ונחקרה תחת עינויים קשים. כשהוצאה מהצינוק פגשה בכלא את לונקה ולאחר חמישה חודשים בכלא, הועברו שתיהן למחנה הנשים באושוויץ-בירקנאו, שם עבדו בפרך. לונקה חלתה בטיפוס ונפטרה בזרועותיה של בלה ב-13 באפריל 1943.

בלה הייתה אחות בבית החולים במחנה, אך לאחר שנתפסה עוזרת לאסירות להתחמק מעבודה היא נשלחה לשרת בפלוגת העונשין של בירקנאו, שהסיכוי לשרוד בה זעיר. היא הצליחה להשתחרר מהפלוגה והתנדבה לעבוד בביתן חולות הגרדת. רוב החולות בביתן וחלק מהאסירות שטיפלו בהן נשלחו לתאי הגז. בקיץ 1944, בשיא השמדת היהודים, הצטרפה בלה לקבוצת יהודיות שחפרה תעלה מתחת לגדר המפרידה בין מחנה הנשים למשרפות. דרך התעלה הן הבריחו נערות והצילו אותן ממוות בתאי הגזים.

כשפינו הגרמנים את אושוויץ, נשלחו האסירות לצעדת מוות. לאחר שלוש יממות הליכה נספו שליש מהצועדות והאסירות הנותרות, בהן בלה, הועברו למחנה אחר ברכבת משא. במשך כמה חודשים עברה בלה ממחנה למחנה עד שהגיעה למחנה הריכוז טאוכה. גם שם הייתה אחות במרפאה ועבדה עם רופא המחנה, ד"ר אלכסנדר הרמן.

באפריל, כשבעלות הברית התקרבו למחנה, הנאצים הוציאו את האסירות לצעדת מוות אך צוות המרפאה נשאר במחנה כדי לטפל ב-140 החולות הקשות. ב-18 באפריל, כשהצבא האמריקני התקרב, הזהירו שני אסירים נמלטים את בלה וד"ר הרמן מפני חוליית אס.אס שנשלחה לרצוח את כל מי שנותרו במחנה. בלה וד"ר הרמן יצאו למבצע הצלה נועז. הם הובילו את החולות למחבוא ביער וכשירדה החשכה נשאו אותן מרחק של מספר קילומטרים, אל תוך אזור הכיבוש האמריקאי וכך הצילו את חייהן.

אחרי המלחמה הדריכה בלה קבוצת נערות שורדות שואה במחנה עקורים באיטליה. הן עלו יחד לארץ, לקיבוץ רמת הכובש. בלה נישאה והקימה משפחה. כשנפטרה בשנת 2004 הותירה אחריה שני ילדם וחמישה נכדים. את סיפורה היא כתבה בספרה "קראו לי ברוניסלבה".נבכל התלאות שעברה לא הפסיקה בלה לטפל באחרים, גם תוך שהיא מסכנת את עצמה. היא הקדישה את חייה להצלת חיים, סעדה את מי שנקרו בדרכה בחום ובחמלה ונאבקה עבורם בנחישות ותעוזה.

כדי לשמוע עוד על בלה, תוכלו להקשיב להסכת של יד ושם - "עושים זיכרון", בפרק "על שלוש קשריות ותמונה" ולקרוא את ספרה ״קראו לי ברוניסלבה״.

חסיה בילצקי (1921–2012)

חסיה בילצקי גדלה בגרודנו שבפולין. היא למדה תפירה בבית הספר והייתה פעילה בתנועת השומר הצעיר. פעילות הקן נמשכה בסתר גם תחת הכיבוש הסובייטי שאסר על התארגנויות פוליטיות ותנועות נוער. בשנת 1941 נכבשה גרודנו על ידי הגרמנים, שסגרו את היהודים בגטאות בתנאי עוני, צפיפות ורעב. בזכות חזותה הבהירה, הצליחה חסיה לחמוק מהגטו כדי לעבוד ולפרנס את משפחתה.

למרות תנאי החיים הקשים, חסיה וחבריה לתנועה אירגנו הנהגה פעילה: 'אקטיבה', שהובילה את פעילות התנועה בגטו. הם יצרו מעברים בין סמטאות הגטו שישמשו לדרכי מנוסה, אגרו נשק קר וחם ואף הקימו מעבדה לזיוף תעודות ומסמכים.

בשנת 1943 הבריחה חסיה את המעבדה לזיוף מסמכים לגטו ביאליסטוק, כשהיא מתחזה לפולניה נוצריה. היא השיגה תעודת זהות ורישיון עבודה גרמני מהגסטפו ובמשך חצי שנה התגוררה בצד הארי והעבירה תחמושת ותרופות לתוך הגטו. גטו ביאליסטוק חוסל בקיץ 1943 וכל תושביו נשלחו להשמדה, ביניהם משפחתה של חסיה. היא הצליחה להציל את חברתה חייקה גרוסמן, שהתחזתה לבת דודתה.

בשנת 1944, מיפו חסיה וחברותיה הקשריות את כל העמדות והבסיסים הגרמניים סביב ביאליסטוק והעבירו את המידע לצבא האדום. בזכות המפה כבשו הרוסים את ביאליסטוק ללא נפגעים והקשריות קיבלו את אות ההצטיינות האזרחי הגבוה ביותר של הצבא האדום.

בתום המלחמה, בספטמבר 1945, הגיעה חסיה לורשה. שם היתה חלק משורדי תנועת השומר הצעיר, שהקימו את "הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודים". חסיה פתחה את בית הילדים הראשון של הקואורדינציה ואספה אליו יתומים ממנזרים, משפחות נוצריות ומקומות מסתור ומחבוא. היא גרה איתם והייתה להם לאם, מדריכה ומחנכת. היא הקשיבה לסיפוריהם ותיעדה אותם. הילדים סיפרו שחסיה החזירה להם משהו מילדותם, בחום ובמשחק. ב־1 באפריל 1947 עלו חסיה והילדים על אוניית המעפילים 'תאודור הרצל' שנתפסה על ידי הבריטים וכל נוסעיה גורשו לקפריסין. במשך חצי שנה המשיכה חסיה בפעילות בית הילדים יחד איתם במעצר, עד שקיבלו אישור כניסה לארץ.

גם בארץ המשיכה חסיה בפעילותה למען הזולת. היא הייתה מגרעין מקימי קיבוץ להבות הבשן ומורה במקצועה, ופתחה את גן הילדים הראשון בקריית שמונה. חסיה נפטרה בשנת 2012 והותירה אחריה בן זוג, ילדות, נכדים ונינים.

לכל אורך חייה בחרה חסיה בחיים ובערכים, ובתושיה רבה סיכנה את עצמה כדי להיאבק ולהציל חיים. גם אחרי שש שנות מלחמה קשות המשיכה בפעילותה ללא לאות והייתה חלוצה אמיתית.

תוכלו לקרוא את הסיפור המלא של חסיה בספר ״אחת ממעטים״, אותו כתבה נעמי חזן לפי הראיונות שלה עם חסיה.

רוֹזֵ'ה רוֹבּוֹטה (1921–1945) 

רוז'ה רובוטה גדלה בפולין והיתה פעילה בתנועת "השומר הצעיר". כשפרצה מלחמת העולם השניה הצטרפה למחתרת בגטו, אך בגיל 21 נשלחה לאושוויץ. עם ההגעה למחנה היא הופרדה ממשפחתה, וברגע אחד נשארה לבד בעולם.

רוז'ה אירגנה במחנה מערך התנגדות נשי שפעל בתיאום עם המחתרת שבמחנה הגברים. חברי ה"זונדרקומנדו", שאולצו על ידי הנאצים לקחת חלק בהשמדת היהודים במחנה, רצו למרוד ולפגוע בפעילות הנאצים. לצורך כך, הם נזקקו לעזרה בהברחת חומר נפץ ממפעל "אוּניוֹן", בו עבדו חלק מאסירות המחנה בייצור פגזים.

על אף הסיכון, רוז'ה הקימה רשת הברחה. הנשים אספו פירורי אבק שריפה והבריחו אותם במגוון דרכים: בכלי אוכל עם דפנות כפולות, במכפלת בשמלה ואפילו על גופן. תחת חיפושים קפדניים, מתחת לאף של הנאצים, הן הבריחו בין כפית לשלוש של אבק שריפה בכל יום במשך יותר משנה.

ב-7 באוקטובר 1944, גילו חברי ה"זונדרקומנדו" שהם עומדים להירצח כדי שלא יוותרו עדים למעשי ההשמדה. הם החליטו לפעול, והשתמשו בחומר הנפץ כדי לפוצץ את הגג של אחת המשרפות. המשרפה נהרסה, אחת אחרת ניזוקה, אנשי אס. אס נפגעו ואפילו נפרצה גדר המחנה. הנאצים דיכאו את ההתקוממות ורוב משתתפיה נתפסו והוצאו להורג.

כשחיפשו מאין הגיע חומר הנפץ לידי המורדים, גילו הנאצים שהיו להם שותפות למעשה. רק ארבע מהן זוהו: רוז'ה, אלה גרטנר, אסתר וייסבלום ורגינה ספירשטיין. הן נתפסו ועברו עינויים נוראים, אך לא הסגירו אף שותף או שותפה לפעולה. ארבע הגיבורות הוצאו להורג בחצר המחנה ב-6 בינואר 1945.

בזכות רוז'ה וקבוצת הנשים שאירגנה, פעולת ההתקוממות הנועזת נגד הנאצים יצאה לפועל. אחדים מהשורדים אמרו כי הם חבים את חייהם לשתיקתן של הנשים, ולרוחן שלא נשברה. למרות ההשפלה, האלימות והסבל היומיומי הפכו הנשים, בכוחן ובאומץ ליבן, למקור אור באפלה הכי גדולה.  

כדי לשמוע את הסיפור המלא של רוז׳ה, תוכלו להקשיב להסכת של יד ושם - "עושים זיכרון", בפרק "בלב הגיהנום: מרד הזונדרקומנדו באושוויץ."

גם כשהיה קשה באופן שאי אפשר לדמיין, התקווה לא הייתה קיימת , והמאבק נראה חסר סיכוי, בחרו בלה, חסיה ורוז׳ה להיאבק למען החיים. יהי זכרן ברוך.