שבעה באוקטובר שלי

מוריה טריטיאקוב, דוברת בונות אלטרנטיבה

כמי שעזבה את קיבוץ נחל עוז בגלל חרדה, שנתיים לפני האסון, התעוררתי באותו בוקר עם הנגאובר לצלילי אזעקה. בלילה שלפני בילינו במדרחוב בקיבוץ ברור חיל, שם ראש המועצה אופיר ליבשטיין היה אורח הכבוד.

בממ״ד, ניסינו לפתוח ynet, בטוחים שקרה משהו במהלך הלילה – אולי חיסול, אולי סיכול של בכיר בעזה – כי הנחנו שהצבא עושה את העבודה שלו.

לא הבנו את גודל האירוע. כמה לא הבנו? הייתי בטוחה שנחל עוז הוא המקום הכי בטוח במדינה – בגלל המוצב, הבסיס, והמכשול. כשגרתי בקיבוץ הייתי יוצאת להליכות סביב הגדר לצלילי המואזין בעזה, ולא פחדתי. לא כי חשבתי שהם לא מסוגלים לפגוע בי, אלא כי האמנתי שאין להם סיבה – אני אזרחית, למה שירצו לפגוע בי? מי ירצה לרצוח צעירה בחליפת אדידס לבנה, שסתם יצאה להליכה?

כעבור חצי שעה התחילו להגיע הודעות בקבוצת נחל עוז – יריות בקיבוץ. אשתו של אילן, הרבש״צ, ביקשה עזרה כי היא שומעת שהם אצלה בבית. עד לאותן הודעות עוד היינו בטוחים שניסע בערב לחג המשק בקיבוץ, כמו בכל שמחת תורה. בערב הקודם עוד קיטרנו על המינגלינג שנצטרך לעשות.

השעות עברו, האזעקות נמשכו. בני המשפחה של מור, בן זוגי, נעלו את עצמם בממ״ד. הוא נתן להם טיפ לשים כיסא מתחת לידית הדלת כדי שלא יתעייפו מלהחזיק אותה סגורה. פתאום התראה בפייסבוק – לייב מהנייד של דקלה. המבט שלה ושל תומר לא יצא לי מהראש בחיים. ואז עוד לייב – מעיין עידן, נערה יפה שמור הכיר מילדות, נרצחה בשידור חי, ואביה עדיין חטוף בעזה.

עד הערב ניסיתי להפעיל את כל הקשרים שלי כדי לשלוח חילוץ לנחל עוז. כבר לא ידעתי למי לפנות ואיך לזעוק את זעקתם של בני המשפחה שלי. ואז התחילו להגיע השמות – היא נחטפה, הוא נרצח, הם נעדרים. זה לא נגמר. פתאום אנשים שהייתי שומעת עליהם בארוחות שישי הפכו לתמונות בחדשות.

הבטחתי לעצמי שלא אשבר. עם כל שם ששמעתי, זה הפך ליותר ויותר קשה, אבל לא נשברתי. ובכל זאת, לא הלכתי לאף הלוויה או שבעה, מפחד שהגרוע מכל עוד לפניי. רק חודשים אחרי הרשיתי לעצמי לבכות – בנסיעות מצומת יד מרדכי עד הבית בנתיבות. מנגבת את הדמעות ומתפללת שיורידו כבר את כל השלטים הצהובים. מנסה להיזכר בימים הטובים שלנו בנחל עוז – השבילים, המסיבות בפאב, הקהילתיות והחברים מהקיבוץ שלא ישובו להיות כמו פעם. הם ראו יותר מדי.

מדי פעם אני נזכרת בתקופה אחרי השחרור, כשעבדתי בגרין פאב בניר עם, בלקוחות הקבועים שכבר אינם. המקומות והאנשים שהיו כל כך קרובים ונגישים, הפכו לזיכרון רחוק ובלתי נתפס.

החיים שלנו השתנו לנצח באותו יום. אנחנו ממשיכים לחיות, לנסות לשקם, אבל לא באמת מצליחים לשכוח. כל רגע טוב, כל צחוק או שגרה קטנה, מלווה בצל של מי שאינם ובמה שהיינו פעם.

אני עדיין בשבעה באוקטובר, כבר שנה.