שחור-לבן, צהוב-ירוק

השבוע לקחתי את הבת שלי לראות את הסרט המדובר wicked (מרשעת). האמת היא, שהייתי הולכת אפילו לבד, אבל ניצלתי את ההזדמנות גם לבילוי משותף, למרות שזה אילץ אותי לחלוק פופקורן. אני מודה שאני מכורה למיוזיקלס, בין היתר כי הם בעצם דרך נהדרת להחליק מסרים מתחת לחיבור מתקתק של מילים וצלילים, כשהרגשות מתעצמים עד כדי כך שפשוט צריך לפרוץ בשיר.

והו, כמה רגשות ומסרים היו כאן. פמיניסטיים, פוליטיים, אנושיים - כולם רלוונטיים יותר מאי פעם, באופן שגורם למרחק בין ארץ עוץ למדינת ישראל להיראות קטן. כל כך קטן, שפתאום נשלפה ממעמקי המוח שלי העובדה שגם איוב התגורר בארץ עוץ, וזה לא נראה לי מקרי בכלל.

זה לא נראה מקרי, כי כשדוקטור דילמונד, המורה להיסטוריה, שהוא במקרה גם עז מדברת ( רפרנס ברור ל"שעיר לעזאזל"), אומר ש"אם מייאשים מישהו מספיק, אפשר לגרום לו לשתוק לנצח" זה הידהד מדי את הנוכחות המתדלדלת בהפגנות להשבת החטופות והחטופים.

וכשהקוסם מסביר לאלפאבה ש"כולם יודעים שהדרך הטובה ביותר לקרב אנשים היא... לתת להם אויב טוב אמיתי", לא יכולתי שלא לחשוב על הדמות שלו: שרלטן כריזמטי שמעמיד פנים שהוא גדול וחזק, כשבפועל מדובר באדם בינוני, ללא כשרונות אמיתיים, מלבד יכולתו לתמרן ולפלג. הוא ממחיש את הדרך הערמומית שבה ניתן לתמרן שנאה וקנאות ולהעצים אותן, ואינו בוחל באמצעים כדי לשמר את כוחו לטובת האינטרסים שלו עצמו, גם כשזה אומר מניפולציה תקשורתית, פחד ודעות קדומות; אבל הי - לפחות הוא בחר בצהוב כצבע של הדרך המובילה אליו.

וכשההבדלים בין סיפור פנטזיה לבין נרטיב הזוי כבר בלתי נראים בתוך השיח הציבורי כאן ועכשיו - לא מעבר לקשת, אלא מעבר לשבעה באוקטובר - קשה שלא לחשוב על התפקיד של הנשים בתוכם, ועל היכולת שלנו באמת להשפיע. למעשה, הן לב הסיפור עצמו - שתי נשים שמוצאות את עצמן בלב מאבק על צדק וכוח, שמאתגרות את כל המיתוסים והתבניות הברורות שתוכנתו בנו, משחור-לבן לירוק.

ה"מרשעת" היא אלפאבה, שנולדה חריגה, נדחתה על ידי החברה, ולא מתנצלת על חריגותה או מתיישרת לפי הסטנדרטים. היא בעצם מספקת מודל אלטרנטיבי חתרני, כשהיא נשארת נאמנה לעצמה ולמאבק שלה, ודובקת בעקרונות של צדק ואמת, עד כדי כך שהיא לא חוששת להתנגד ולחשוף את המציאות הפתטית של "האיש שמאחורי הפרגוד", על אף הכוח שלו. 

לעומתה ה"טובה" היא גלינדה - זו ששואפת להשתלב, להיות פופולרית, ואפילו מתפשרת על עקרונותיה כדי לשמר את מעמדה (נשמע כמו מישהו מוּכּר בפוליטיקה?). הדמות שלה היא התגלמות התבנית לפיה חריגות היא מכוערת ורעה, בעוד קונפורמיזם ויישור קו עם הסטנדרטים החברתיים זה ליטרלי טוב ויפה. ספציפית, יש כאן תזכורת שבמקרה של נשים, הסטנדרטים הללו חמורים עוד יותר ודורשים רזון קיצוני, שיער בלונדיני, ריסים ארוכים, חביבות, כניעה וציות.

אני לא נאיבית, גם אני חיה בעולם שבו לעיתים קרובות קל יותר לשפוט על פי מראה או דעה קדומה מאשר לראות את האמת. ולכן מצאתי את עצמי מבינה את שתיהן. לא חסרות דוגמאות לכך שכולן מסוגלות לטוב ולרע, להתמסר לצד כזה או אחר, אלא שההקשר המלא חיוני בקביעה מה הוא בעצם טוב או רע, והשונות יכולה להיות הן פשע והן עוצמה. וזה בדיוק מה שמנצלים אנשים בעמדות כוח, בצירוף טיפוח דעות קדומות, כדי לעצב ולתמרן את התפיסות שלנו לטובת השגת מטרותיהם. בגלל זה נראה לי שהעניין אמיתי הוא שאלת הבחירה: כשהאמת מתגלה והאשליה נגמרת, מה בחרת לעשות? האם את אלפאבה, או את גלינדה? מה חשוב לך באמת? עד כמה יש לך נכונות לקבל חריגות? מנהיגות נשית? לקום ולעשות מעשה, גם כשזה קשה? להילחם על הזכות להיות פשוט עצמך?

התשובה של כל אחת מהן שונה, אבל בעצם שתיהן היו מעדיפות שהערך שלהן לא ייגזר מיכולתן לעמוד בציפיות מגדריות ובסטנדרטים חברתיים, אלא מהנחישות שלהן לפעול בהתאם לערכים שלהן. והן מראות שבאופן כללי, כל אחת ואחד יכול.ה להשתנות, ללמוד, ולמצוא את הכוח לשנות, כך שגם מי שנראה חלק מהמנגנון המדכא, מסוגל.ת לעמוד לצד המאבק.

בסופו של דבר, בין השירים הסוחפים לרגעים הדרמטיים, ששיאם כמובן ב"Defying Gravity", העובדה הברורה והזהה ביותר למצבנו, היא זו: אין קוסם או אשף שיתקן את כל הבעיות. נצטרך לתקן אותן בעצמנו. זה לא יקרה ביום אחד, אבל כדאי שנתחיל לספר לעצמנו ולדורות הבאים סיפור אחר.

ובשביל זה אנחנו כבר ממש צריכות, חייבות, לבחור.