שנה הלכה

אני לא רוצה, וגם לא יכולה, לסכם את השנה. אני בטוחה שלא יחסרו סיכומים כאלו, ומילים על מה שהיה (או שלא) ומה שלא יהיה (או שכן). זה אולי קצת שמרני מצידי, אבל אין לי שום יומרה לחדש משהו בהקשר הזה.

זה לא העניין היחיד שאני שמרנית לגביו. אפשר לומר שאני לא שיא הקידמה (גם אם לא לגמרי פרימיטיבית) בעוד כמה דברים. למשל, אני קוראת ספרים פיזיים בלבד ולא דיגיטליים (ניסיתי. לא הלך), אני משתמשת במזומן ובכרטיס אשראי מפלסטיק במקום לשלם דרך הטלפון הנייד, ואני לא מוכנה בכלל לנסות לנהוג ברכב כמו טסלה. אבל יותר מכל אלו, הדבר שמעורר הכי הרבה שאלות בנוגע להעדפות הוינטג' שלי, זו העובדה שאני מנהלת את הזמן שלי עם יומן. פיזי. כזה שיש לו דפים וכריכה. בשום פנים ואופן לא דרך יומן גוגל או אאוטלוק. 

אני יודעת שיש בזה משהו ארכאי, ואין מספיק בוטוקס בעולם לכל הגבות שהורמו (ועדיין מורמות) כשאני שולפת אותו מהתיק או מתנצלת ש"אני בדיוק לא ליד היומן", אבל זה פשוט מרגיש לי טוב יותר, לכתוב - בעט או בעיפרון (וגם לזה יש משמעות) - את התוכניות שלי, ולהיות מסוגלת לראות אותן פרושות כמו שצריך. זה איכשהו נותן לי יותר תחושת שליטה מאשר צמצום תכנון החיים למסך בגודל 7.5*16 ס"מ, שרק מגרה אותך למלא את היום כאילו היה שורה בטטריס, כשזמן פנוי הוא מותרות שיביאו לפסילתך. באופן פרדוקסלי, כל בדיקה או הצצה ביומן הדיגיטלי עלולה לשאוב אותך לחצי שעה של וואטסאפים, פייסבוק וקנדי קראש, סתם ככה על הדרך.

אז כל שנה מחדש אני קונה יומן, די בהתרגשות. זה עוזר לי להרגיש שהשנה באמת הלכה, ואני גם יודעת לאן, ולהחזיק ביד את ההבטחה של השנה שבאה, שהדפים שלה לגמרי לבנים וחדשים.

עד השנה הזאת.

השנה הזאת, שהלכה, אולי לעזאזל או חוסלה ברוח התקופה, היא לא עוד שנה. זה נורא בנאלי להגיד את זה, רק שהשבוע ממש החזקתי את זה באצבעות בתור משהו מוחשי וממשי. עמדתי בחנות עם כל מיני יומנים שהתלבטתי ביניהם, וחשבתי על היומן שבתיק שלי, שעומד להסתיים ולהצטרף לקודמיו. כן, אני שומרת אותם בקופסה, מעין ספרוני זמן וחיים שאוצרים מפתח זכרונות: מאחורי שתי מילים כמו "יום חופש" או "תור לאולטרסאונד" יש סיפור, אירוע ורגש.

הלב שלי התחיל לדפוק, והידיים לרעוד, והראש לכאוב, כאילו כל הגוף שלי התקומם נגד הרעיון הפשוט והסתמי של לקנות יומן חדש ולשים את הישן ככה, כאילו כלום, עם כל השנים האחרות. כי היומן הזה לא מחזיק בתוכו שנה שהלכה, קרתה והסתלקה לה כדרך הטבע; לא מדובר בעוד 365 ימים, 525,600 דקות, שחלפו כמו תמיד, בדפדוף ודי ברפרוף. אפילו מספר הימים שלה לא ברור: ערב ראש השנה העברי חל ביום ה-362, שלושה ימים לפני שנמלאת השנה האסטרונומית של 365 ימים (שוב ביום שבת), וחמישה ימים לפני השנה הגרגוריאנית בתאריך השבעה באוקטובר. ביומן נראה כאילו מדובר בימים נפרדים ובתאריכים שונים, אבל כמו הימים שכבר חלפו, הם בעצם מותכים זה לזה באש ששרפה את הכל; וזה מרגיש כמו יממה אחת ובו זמנית גם עשר שנים, יחידות זמן של מאות ימים, אלפי שעות, רבבות דקות, חלקיקים בגדלים שונים שנעים סביב אותו גרעין, בלי לדעת עוד כמה זה יימשך. בניגוד לפעם, העברת הדפים ואפילו החלפת היומן, לא נותנת תחושה של התקדמות, והיכולת לראות בבירור את כל השבוע או החודש עדיין לא נותנת שום מושג לגבי היום שלפני והיום שאחרי, כך שההרגשה היא שהשנה היא לא דבר היחיד שהלך. פייפן.

ניסיתי לקחת אוויר ותקווה מהיומנים שביניהם התלבטתי - מקושטים וצבעוניים, ריקים מתוכניות, ממגבלות ואילוצים, הכל בתוכם עוד פתוח ואפשר לראות בהם עתיד. וזה עורר בי לא פחות אי נוחות, המחשבה על לעשות תוכניות לעתיד, שנראה כל כך לא ברור והפכפך, ועוד בזמן שההווה שלנו הוא מה שהוא, באופן שפשוט אי אפשר להמשיך הלאה. ברגע מסוים חשבתי שבעצם המציאות הסוריאליסטית שלנו גרמה לזמן להתהפך כמו בסיפור של בנג'מין באטן, כי השנה החדשה שבאה, כבר מרגישה באה בימים. היא מגיעה עם תחושות של לאוּת, עצבים, כאבים, מוגבלויות, וצער על אובדן א.נשים. הרזרבות שלנו, אם בכלל ישנן, מדולדלות מאוד, והצלילוּת - של המחשבה, של ההגיון, של המוסר, של הערכים - מתעכרת.

טוב, מה כבר יכולתי לעשות באווירת נכאים כזאת? ועוד באמצע חנות? ומילא באמצע חנות, באמצע טור מיוחד לראש השנה, שאמור גם להיות, לפחות קצת, חיובי? אי אפשר ככה. שנה הלכה, שנה באה ואני ידיי לא ארימה, אלא אם הן אוחזות שלט בהפגנה. 

אז התחלתי בלבחור יומן שישדר משהו אופטימי - מנומר עם חברבורות ורודות. פחות מזעזע מאיך שזה נשמע, בהחלט מעורר חיוך, ואצלי ספציפית גם מזכיר איזו רוח לחימה של פנתרה. כזאת שיודעת להבחין בין לשים "איקס" על ימים שחולפים, לבין לשים "איקס" על תמונות של אנשים, ובין זמן שאי אפשר להחזיר, לבין א.נשים שכן.

אחר כך, סתם כי אני חנונית טורבו וחולת שליטה, עקצץ לי "לסדר את היומן". אתן יודעות, לציין בתוכו את התאריכים החשובים - ימי הולדת, יום הנישואים, יום האישה, מתי אני צריכה שוב לעשות ממוגרפיה. אני יודעת אותם בעל פה, ובכל זאת רשמתי אותם בעט, בתוספת הדגשה במרקר צבעוני. האקט הזה לבדו גורם ליותר כיף וסיפוק מכל יומן דיגיטלי, ומוכיח סופית שיש דברים שזאת ממש לא שמרנות להתעקש עליהם. יש עוד לא מעט כאלו. 

אז בסופו של דבר ובסופה של שנה (נשבעת שזה לא סיכום), אני יודעת עכשיו שעוד יהיו ימים טובים. חלק מהם כבר מסומנים וקבועים. והלוואי שאת אלה שעוד לא, אנחנו נביא על מקומם בשלום.