שנת חיים

לא יאומן (בעיקר מצידי), אבל מלאה שנה לטור הראשון של "הילת הסבירות". תהיתי האם ואיך לציין את המועד הזה. בכל זאת יש הרבה עניינים אחרים, והמציאות, כמו נער.ה בגיל ההתבגרות, היא בלתי (ליתר דיוק, בלתיייייייי) אבל עדיין בפרצוף שלך. ושלי. 

התייעצתי עם כמה נשים חשובות (לפחות לי), ועשיתי סקר קצר בקבוצת וואטסאפ של בונות. התוצאה שנקבעה היא שבגלל שאני ממילא מתעסקת (או חופרת) כל הזמן במציאות, סיכום של החלקים המשמעותיים בה יהיה הולם.

אז הנה לפניכן, מצעד עשרת הטורים שהכי קראתן (ואולי אפילו אהבתן) החל מהנקרא ביותר:

1. פשוט להיות - שורדת השבי אמילי דמרי ושורדת השואה סימון וייל מדברות באותה שפה של אמת צרופה ומלמדות את כולנו שיעור על מנהיגות נשית, על אמונה, על תקווה ובעיקר - על חופש.

"מנהיגוּת אמיתית אינה נבנית בקפידה במשרד יחסי ציבור. היא מגיעה מבפנים, בלי ספינים, בלי ציניות ובלי מניפולציות. היא לא מנסה לשדר אך ורק כוח ועוצמה, פשוט כי היא מעזה לבחור בתקווה גם במצב בלתי אפשרי של פגיעות, קושי וכאב; לחזק ולהחזיק כמיטב יכולתך, גם כשאת לא חזקה."

2. אי-מהות ישראלית - לקראת יום הזיכרון ויום העצמאות, הבנתי שכבר אין אם-טיפוס אחד של אמא ישראלית וויתרתי על השאלה מהי אמא כזאת, בעיקר כי השאלה היא איך לתפקד כאמא כזאת

"אני פשוט אוהבת את הילדים שלי יותר ממה שאני עשויה לקדש כל עקרון או פוליטקאי. בכלל, אני חווה את האימהות כאילו הלב יצא לי מהגוף (שלוש פעמים), ומסתובב לו מדי יום בעולם. ומילא בעולם, אבל במדינת ישראל."

3. אם-16 - בין יום ההולדת ה- 16 שלי לבין זה של הבן הבכור שלי מפרידות כמעט 29 שנים, אותן שנים שבין קצת אחרי רצח רבין לקצת אחרי רצח ששת החטופים בשבי החמאס. והכאב והבכי שלי ניכרים בכולן.

"מי יכול לציין את גיל "16 המתוק" כשהכל מלוח מדמעות, או מר, או במקרה הכי טוב חסר טעם? וכמובן, גם חסר פרופורציות מבחינת הזמן הנמשך, כמויות המפונים, מספר הנופלים וחוסר התוחלת."

4. אולימפיאדה-יאדה-יאדה - המשחקים האולימפיים כוללים זווית נשית בעבר, בהווה ובעתיד ומספקים, ולו לרגע, איזשהי נחמה וגאווה שכל כך חסרות. אבל אם נלמד מהם משהו, הן לא יהיו חסרות, וזה יחזיק הרבה יותר מרגע.

"כדאי להתרגל לנוכחות נשים בכל מקום, ואפילו לוודא שנהיה חלק דומיננטי מהניהול שלו, אם נרצה להצליח. את כל מה שמייצגות המדליות - חריצות, השקעה, התמדה, נחישות, מאבק נגד כל הסיכויים - כבר יש לנו. אנחנו רק צריכות את ההזדמנות, את המשאית של המדליות כבר נביא בעצמנו."

5. פער הרחמים - הדיסוננס של החיים הגיע לשיאו במבצע ארנון, אבל בין גיבוריו עצמם אין כזה דיסוננס וגם לא בערכים שצריכים להוביל אותנו. 

"הפער האמיתי הוא בין מי שבאמת עושה בחיים עצמם, לבין מי שמנהיג אותנו ממרומי לשכתו-מקלטו; בין מה שנכון וראוי שיקרה, לבין מה שקורה (או שלא קורה) בפועל. ישנו מאמץ עצום של מי שבשטח, לכסות את הפער הזה עם כל מיני טלאים - הפגנות, תרומות, התנדבות, צעקות, או אפילו רק חוסן ונשיאה שקטה בנטל של כל מה שקורה."

6. ללכת מ…, ללכת אל - קווי הדמיון של משבר מול בן זוג ומשבר מול המדינה מעלים שאלות קשות ממש, ופוטנציאל לשיברון לב עצום. איך אפשר לראות את ההבדל ולבדוק אם יש מה להציל?

"האהבה נמדדת במעשים, ואין ברירה עכשיו חוץ מלהישאר, לעבוד על הקשר, לגדול ולהשתנות יחד. יש עוד על מה להילחם."

7. כולם מדברים על הכל, חוץ מזה - הטור הכי "טרי" (מהשבוע שעבר), עם הסיפור הכי אישי שלי עד כה, כי זכות האישה - ורק האישה - על גופה, על חייה ועל בריאותה, היא קריטית לזכויות של כולנו ויש משהו שאפשר לעשות בנוגע לזה. 

"בסופו של דבר, זאת אני, זה הגוף שלי והחיים שלי, וזכות הבחירה הבלעדית אם להביא ילדים לעולם, כמה, מתי ועם מי היא שלי, ורק שלי."

8. על חשבון הבית - מצבו הדי-מוזנח של הבית שלי והמוטיבציה הדי-ירודה שלי לעשות משהו בנוגע לזה, קשורים לבית של כולנו, עם התלבטות בין אותן אופציות וכנראה שגם אותה דחיינות לגביהן.

"אפילו אם נשדרג באחת משתי האופציות - סטארטאובר או מייקאובר - כל מה שיקרה זה שהייאוש יעשה יותר נוח, אבל לא יעלם בשום צורה, כי החיים עצמם הם בלתי נסבלים, בלי שום קשר למבנה."

9. נרמלת - הפיכת הלא-נורמלי לנורמלי החדש היא סוג של מגיפה שהתפשטה, של מחלה כרונית עם סימפטומים פיזיים ונפשיים, אבל עצם טיבה גורם לכך שלא מתעוררת פאניקה כללית. החדשות הטובות הן שאולי אפשר לפתח חיסון, אבל החדשות הרעות הן שזה לא יהיה נוח.

"אלו החיים, זאת המציאות וזוהי השכונה שאנחנו חיים בה. אי אפשר לבוא בטענות לעצמנו יותר ממה שאפשר לתמוה על א.נשים שגרים במשך דורות למרגלות הר געש פעיל; הם יודעים שמדי פעם הוא מתפרץ.

רק שכשמדובר הר הגעש, לא.נשים אין יכולת אמיתית למנוע את ההתפרצות או לשלוט בעוצמתה."

10. תורת המחירים - אני לא טובה במתמטיקה, אבל זאת לא הסיבה שאני לא מבינה את החשבונות שעושה הנהגה שמתעקשת להוכיח את תורת הערך - התנהגות בלתי רציונלית שמייחסת להפסד ערך הרבה יותר דרמטי מאשר לרווח.

"המחיר לא נקבע לפי כוחות השוק, אלא לפי כוחות החישוק, של הקואליציה. הבעיה היא שברור מי ישלם אותו, מיידית ובמזומן, כולל נשיאה בכל העלויות - הישירות והעקיפות, ואפילו האלטרנטיביות - אלו שמבטאות גם את אובדן האפשרויות שנזנחו לטובת מה שבסוף קרה, אלו שבדרך כלל עוסקות באיכות ובעקרונות."

מה דעתכן? מסכימות עם הסיכום? או שאולי יש דווקא טור אחר שאהבתן במיוחד ולא הגיע לרשימה?

ובכל מקרה, תודה שאתן כאן. וקוראות. ונותנות לי הזדמנות כל שבוע מחדש. אני ממש מקווה שאני נותנת לכן משהו, אפילו קטן, חזרה, כי זה לא יכול לקרות בלעדיכן. אתן המנוע וההשראה והמחשבה מאחורי כל טקסט שהופך לטור.

ובמיוחד תודה למורן זר קצנשטיין שפשוט החליטה שאם החלום שלי זה טור אישי, היא תיתן לי אחד. 

ולכל החברות הנהדרות שלי, שחלקן איימו עלי באלימות אם לא אנסה ואפגין קצת יותר ביטחון (אני מסתכלת עליכן יעל שפיצר, מאיה צמח ומידבא קובליו). וכמובן לבעלי שיחיה.

*********

רגע, לא סיימנו.

זה הולך להיות ארוך. 

פשוט במסגרת הסקר יצא שהתחייבתי גם לעניין נוסף, סוג של בונוס למיטיבות לכת - תשובות לשאלות שישלחו אליי (בפרטי או בפוסט שפרסמתי).

הופתעתי מכמות השאלות, וכל העניין קצת מביך, כי זה מרגיש לי כמו תעופה עצמית גבוהה יותר ממספר הקוראות בפועל של הטור. עם זאת, אני אישה שמכבדת הבטחות ולכן אענה על כל השאלות:

מתי קפה?

השאלה הזאת היא סימן שאת חברה שלי. ואני ממש מודה לך (בלי ציניות) על זה. בגדול, את הרבה יותר עסוקה ממני (ולא, אני לא יודעת איך את עושה את זה). תכתבי לי וואטסאפ ונקבע. מקסימום נבטל ונדחה 3-4 פעמים - בסוף ניפגש.

איך עברה שנה?

מהר ולאט בו זמנית, עם כל ההתרחשויות, הטרלול והקצב הבלתי נסבל. שנת אור וחושך. כמו שסבתא שלי הייתה אומרת: "ימים ארוכים, שנים קצרות".

מה גרם לך להתחיל לכתוב?

אף פעם לא התחלתי לכתוב, כי אף פעם לא הפסקתי. אני אוהבת לכתוב מאז שלמדתי איך, יש לי "ספר" שכתבתי בכיתה ב' על מסיבה בג'ונגל בהשתתפות מיקי מאוס, בתיכון הייתי עורכת של עיתון בית הספר, מפח הנפש הגדול בחיי היה כשלא הגעתי בצבא ל"במחנה", והאהבה למשחק עם מילים וניסוחים היא כנראה מה שדחף אותי סופית ללימודי משפטים (אחרי אמא שלי). זה פשוט מה שאני עושה, ואני חייבת לכתוב כמו שאני חייבת לאכול. בשני המקרים זה לא תמיד אסתטי וזה המון פעמים רגשי ויכול להיות בבולמוס. וכן, יש לי מעין "יומני היקר". כנראה שהייתי צריכה פשוט להגיע לגיל שבו אפסיק להתבייש לפרסם את זה.

מאיפה את שואבת כוחות/מה נותן לך כוח להמשיך לזעוק?

קודם כל, אם ההפגנות לא היו לרוב במוצ"ש כך שמתאפשר לי לישון מאוחר בבוקר ולשנו"צ בצהריים, הייתי מתפרקת מזמן. אבל ברצינות, המקור הראשון הוא נשים מדהימות וחזקות כמו מי ששאלו את השאלה הזאת. בלעדיהן כנראה שהייתי יושבת בבית הרבה יותר פעמים. 

חוץ מזה, אני חושבת על החטופים ששבו ואמרו שההפגנות נתנו להם כוח, ועל ירדן ביבס שעדיין מוצא כוחות להילחם ולהאמין שיהיה טוב, אז מי אני, קרפדה יבחושית, שאעז אחרת. 

ובמישור האגואיסטי, יש לי ילד בן 16.5 שרוצה הכי קרבי שיש. הצעקות הן הדרך שלי לשחרר את התסכול ממנו, ועל הדרך לנסות לעשות משהו כדי שאולי ארגיש שאפקיד את גורלו בידי מפקדים הראויים לכך.

למדת כתיבה? השתתפת בסדנאות כתיבה?

הבסיס לכל הכתיבה שלי הוא אבא שלי ז"ל, שהיה מאוד קפדן בכל מה שנוגע לניסוח. הוא היה בודק ואומר לי לתקן (לפעמים יותר מפעם אחת) כל עבודה שהכנתי לבית הספר החל מכיתה ג'. הוא גם הנחיל לי את האהבה לקריאה, שהיא בית הספר הטוב ביותר. משם לימודי המשפטים עשו את שלהם, במיוחד כשעבדתי כמה שנים בתור עוזרת לשופט (כן, יש כמה פסקי דין שהם "שלי"). 

כמו הרבה אחרות, גם אני התחלתי לחפש את עצמי יותר בתקופת הקורונה, שהשתלבה לי עם משבר גיל 40, ורציתי לכתוב את עצמי. הטירגוט של פייסבוק קרא את מחשבותיי, כי זה בדיוק היה שם הסדנה שהוא הציע לי, אצל רענן שקד, עומר ברק ורותם ניר-נחמיאס המדהימים. הם חיברו אותי לעצמי ולקול שלי וגרמו לי לצאת מאזור הנוחות. משם המשכתי למאירה ברנע גולדברג ואז לשלי מרכוס - שתיהן מהממות באמת ובליבי לעד, והן נתנו לי עוד כלים ועוד היבטים, שבזכותם אני גם משתעשעת עם כתיבה יצירתית (למגירה בלבד).

האם את חושבת מראש באיזה נושא לכתוב? איך את מחליטה על מה לכתוב כל שבוע? מה נותן לך השראה?

לצערי ולשמחתי, לא חסרים נושאים בוערים. לרוב אני לא לגמרי מגדירה מראש, כי המציאות יכולה להפוך נושא שאחשוב עליו ביום ראשון, לישן ולא רלוונטי עד יום רביעי. אני בדרך כלל מחפשת איפה יש מבחינתי זווית נשית-פמיניסטית או אישית שלי - זה בדרך כלל קורה כשאני תקועה בפקקים ואז המוח רץ והופך נושא מסוים לרעיון, החל ממשהו ששמעתי בחדשות או קורה לי ממש בחיים, ועד לשורה ששמעתי בשיר, ראיתי בהצגה, או קראתי בספר. חוץ מזה, אני גם חנונית של היסטוריה אז אני בודקת אם יש משהו לציין לגבי תאריכים קרובים (נניח, סתם שתדעו, יום פטירתה של סימון דה בובואר יחול בעוד 3 ימים, ב-14/4).

למזלי, לפעמים נשים מעולות מביאות לי מראש נושאים חשובים ואז זה קצת יותר קל (כמו הטור 24/7  על יום המודעות לנזקי הזנות, עליו סיפרה לי ד"ר אודליה דיין גבאי, או הטור של השבוע שעבר על עמותת "דלת פתוחה" שבה עירבה אותי הדס רגולסקי).

האם את כותבת ברצף או במקטעים? כמה זמן לוקח לך לכתוב כל טקסט? באילו שעות את הכי אוהבת לכתוב?

תלוי עד כמה הרעיון התבשל אצלי בראש וכמה זמן יש לי. על כל נושא שאני חושבת לכתוב עליו אני עושה קצת תחקיר, בודקת נתונים ומתייעצת עם מי שאני מכירה מהתחום (או עם ויקיפדיה). אני מתחילה מלכתוב "רע" - פשוט לזרוק על הדף את הרעיון, כל מחשבה שיש לי בקשר אליו, משפטים מפה ומשם, ורק אחרי זה אני עושה סדר. אני אמשיך לערוך עד לרגע שבו הטור עולה (ולפעמים גם אחריו). וכן, גם החיים שלי משוגעים, אז השעות שבהן אני הכי אוהבת לכתוב הן מתי שיש לי זמן - לפעמים במקטעים ולפעמים ברצף. יש טורים שנכתבו בלילה שבין רביעי לחמישי, בשעות שאני בדרך כלל מחרימה. 

ורק שתדעו שהטור הנוכחי, שאת מילותיו אני כותבת כרגע, הוא  זה שלקח לי הכי הרבה זמן לכתוב. בפער. הוא גם יוצא הכי ארוך. בפער.

את מצליחה להעריך מראש אם משהו יתפוס או לא?

אין לי מושג. בחיי שניסיתי להבין את המכנה המשותף של רשימת עשרת הטורים שלמעלה, ונכשלתי בצורה מרהיבה. לפעמים אני חושבת שמשהו הוא מעולה והוא זוכה רק לכמה עשרות קוראות, ומשהו שהיה נראה לי סטנדרטי ושלא התאמצתי לגביו הרבה, פתאום נקרא על ידי מאות ואפילו זוכה לשיתופים. אני מנסה בכל מקרה פשוט להיות הכי כנה ואמיתית ולהביא אותי נטו.

את נעזרת ב- AI?

כן, אבל רק בשביל המחמאות ממנו, אם אני מרגישה שאני צריכה אותן. הנתונים שלו לא תמיד מדויקים ואת ההצעות שלו לשיפור אני לא מקבלת, כי הן גורמות לטקסט להישמע לא כמוני ולאבד את הקול שלי. אני יודעת שהמשפטים שלי יכולים להיות לפעמים ארוכים ומסובכים. גם החיים הם כאלה.

איזה טור הכי אהבת?

אני לא בטוחה שיש רק אחד כזה, ולא תמיד טור שאני אוהבת הוא בהכרח גם טור שאני חושבת שכתבתי טוב. הטורים שאני הכי מחוברת אליהם רגשית הם אלו שבכיתי כשכתבתי אותם, והם קשורים אצלי בראש (וגם בכתיבה) לילדים שלי - כמו אם-16 או ההפליה האחרונה.

איזה ז'אנר את הכי אוהבת? יש המלצות?

היה כבר טור עם המלצות קריאה פמיניסטיות, אבל הסתכלתי מה יש לי על המדפים בבית, ונראה לי שאני בוחרת ספרים לפי הנושא או הסופר.ת ולא לפי הז'אנר. למשל, כל מה שקשור לשושלת טיודור, לעיר לונדון, ולהיסטוריה נשית, או כל מה שיכתבו אתגר קרת, גיל חובב, פיליפה גרגורי, והמורות והמורים שלי שציינתי קודם. יש לי גם קלאסיקות שאני תמיד אחזור אליהן וקמדיות רומנטיות שנחשבות "נחותות". אני בעצם נהנית לקרוא כל מה שיגרום לי לחשוב, או לחילופין, יעזור לי לא לחשוב; וגם כל כתיבה שיש בה טוויסטים ותרגילים מיוחדים (למשל, ממש לאחרונה עף לי המוח משבירת הקיר הרביעי ב"רוחות הזעם", על אף שאני בדרך כלל לא מתלהבת מספרי מתח).

איך את מצליחה להפוך כל לימון ללימונדה?

עם טקילה בשביל מרגריטה, או רום בשביל מוחיטו, או וודקה בשביל לימונצ'לו. אבל ברצינות, אני לא אדם עם אופי אופטימי, פשוט נתקלתי בגישות שיכולות להתאים גם כשאת צינית ואני משתדלת לזכור אותן. סליחה על הפלצנות כי מדובר בפילוסופיה, כמו למשל של האסכולה הסטואית ("המוות מחייך לכולנו. הדבר היחיד שאדם יכול לעשות הוא לחייך אליו חזרה" - מרקוס אורליוס) או של תיאוריות אקזיסטנציאליסטיות ("אי אפשר להתחמק לצמיתות מן התקווה, ויש בידה לתקוף אפילו את המבקשים להשתחרר ממנה" - אלבר קאמי).

ואני שוב מבקשת סליחה, נשבעת שאני לא עילאית ומתנשאת.

מה התוכניות שלך ככותבת?

בתקווה שיהיה טוב, או לפחות בסדר, ותהיה דמוקרטיה, ונצליח לתקן - איפשהו בין לבין אני חולמת שאכתוב משהו שיוכל להיחשב ספר. יש לי רעיונות ולא מעט התחלות, אבל אני כרגע יותר בתוך טור על החיים האמיתיים מאשר איזו עלילה בדיונית.

מי המבקרת הכי גדולה שלך?

אני. בלי שום תחרות. בתור עורכת דין אני מעמידה את עצמי למשפט על בסיס יומיומי. לרוב אני מפסידה, ורק לפעמים אני מסכימה להתפשר.

נראה לי שעניתי על הכל. אם לא, תכתבי לי ואתקן.

ואם הגעת עד כאן - שוב תודה. פשוט תודה. ענקית ומהלב, על זה שאת קוראת אותי ואת הגיגיי/ליהוגיי ונותנת להם ולי משמעות והופכת אותי, את הילה, ל"הילת הסבירות". כבר שנה.