top of page
חיפוש

חוסן נפשי במצבי קיצון כנשים ואמהות (ולא רק) - בונות אלטרנטיבה עם מחאת אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה

מפגש עם ד״ר אופירה הוניג וד״ר הדס שהרבני סיידון הנחיה וסיכום: שירה ז׳ כרמל



לינק להאזנה לאודיו בלבד של המפגש

תוכן:

ראשית - מה לעשות / לא לעשות

מה עובר עלינו עכשיו?

אימהוּת בזמני משבר

תשובות לשאלות ולשיתוף שלא הוקלטו


להרשמה לעדכונים על מפגשי התמיכה הרגשית הבאים שלנו לחצי כאן


 

ראשית - מה לעשות / לא לעשות


לא לראות טלוויזיה וחדשות! - סינון תכנים

  • מחקרים מראים שאפשר לחוות טראומטיזציה משנית = פוסט טראומה מצפייה בתכנים ממש כמו מדברים שחווינו פיזית. אנחנו רגישות מאד לוויזואליציה של הדברים וברגע שרואות וידאו ותמונות ההטבעה שלהם חזקה ביותר.

  • ילדים ובני נוער נמצאים בסכנה עוד יותר גדולה, התוכן מגיע מכל מיני כיוונים

  • הסינון הזה תקף גם לפעילוֹת במחאה. יש לנו משאבים מוגבלים, צריך לנצלם היטב.

לעשות פעולות שמעגנות אותנו

  • למצוא משהו לעשות / להתנדב

  • פעולות עם התחלה וסוף, משהו מוגדר ולא גדול מדי

לחזק קשרים וחיבורים בזהות שלנו

  • כל אחת מאיתנו מחזיקה בכמה תפקידים בזהות שלה. חשוב לא לאבד איתם את הקשר, במיוחד במצבי קיצון שכאלה. מועיל לחזק את החיבור עם תפקידים שכאלה בחיי היומיום ולמצוא זמן להקדיש להם בתוך הכאוס.

  • טבעי שבתקופות עמוסות אי אפשר לעשות הכל (וחשוב לפעול למען שוויון בבית למשל, ראו בהמשך) ותפקיד אחד (למשל של מוחה) תופס את רוב הפוקוס, אבל חשוב לא להזניח תפקידים אחרים שנותנים לנו משמעות. זה שומר עלינו משחיקה ומאפשר אקטיביזם לאורך זמן. למשל - כאם - לעשות דברים למען התא המשפחתי, כבת - משהו למען ההורים וכו׳ ראו למטה פירוט בנושא קהילתיות.


 


מה עובר עלינו עכשיו?

  • חווינו התקפה קיצונית מאד שלא צפינו

  • תחושה של נטישה ושבר עמוק, תחושה מתמשכת אבל עכשיו יותר מתמיד

  • אין מבוגר אחראי, ההפך

  • קודם היה משבר לאומי ועכשיו אנחנו באסון שגובה חיי אדם

  • אנחנו בהצפה, יש להכיר במגבלות הכוח שלנו

רובנו בעורף במצב של ״תומכות לחימה״

  • מוזר וקשה אולי לקבל את זה, אבל עבור רוב האנשים קשה יותר לתמוך במי שלוחמ/ת או נמצא/ת במצוקה מאשר להיות במצוקה בעצמנו: מי שעובר חוויה קשה עובר אותה, ולמי שלא נמצא שם באמת יש רק דמיון וסיוטים. למשל גברים שחווים מנטלית את הלידה קשה יותר מהאישה.

  • כשאנחנו משתפות אנחנו מוצאות נחמה ביחד - קריטי.

לנשים ובמיוחד אקטיביסטיות יש יותר כדורים ב״ג׳אגלינג״

  • נשים רבות עדיין מנהלות את הבית באופן כמעט בלעדי בנוסף לכל שאר משימות החיים

  • אנחנו חייבות לבקש עזרה ולא להעמיד פנים שאנחנו ״על זה״ כל הזמן בכל תחום. אבל -

קהילה

  • אנחנו מוחזקות ע״י הקהילה - אנחנו לא לבד!

  • השחיקה גדולה בתוך קהילת האקטיביסטיות/ים והקהילה היא כוח משמעותי כנגד

  • אמפתיה, רעות ואחווה

  • תחושת הקהילתיות מתבססת ומעמיקה עם חוויות משותפות, וככל שיש יותר כאלה, אנחנו מרגישות יותר מוחזקות.

  • הקהילה מאפשרת לכל אחת לעשות כפי יכולתה, וגם לקחת הפסקה ולנוח. הידיעה שלא הכל תלוי בי, שכל אחת עושה מה שהיא יכולה, מתי שהיא יכולה. חלק מתהליך אמפתי הוא להבין כשמישהי צריכה הפוגה ולעודד אותה להתנתק מתכנים שקשורים למצב / למחאה.



 

אימהוּת בזמני משבר


העמדת פנים היא יכולת נפשית בוגרת בריאה

  • חשוב למען הבריאות הנפשית של המשפחה, בטח של ילדים אבל -

  • חשוב גם למען הבריאות הנפשית שלנו. * לדוגמא: בא לי לשכב במיטה ולבכות כל היום אבל אני מרימה את עצמי כדי להכין לילד ארוחת בוקר, וזה בעצם שומר גם עליי מקריסת ״דומינו״ של כל מרכיבי הזהות ודיכאון * הורים מעוטף עזה שראו עכשיו זוועות עולם - נעודד אותם להחזיק בתפקיד ההורי, להמשיך ולטפל בילדים שלהם, ואז בערב לעבד ולהתפרק איתנו יחד בקבוצה.

  • שמירה על שגרה ועל תפקידינו במשפחה הן חלק מחוסן נפשי: ככל שאדם ממשיך לשמר את חלקי הזהות שלו גם במצב קצה של מצוקה, הסיכוי שלו/ה לצאת מאירוע טראומטי ברמת תפקוד סבירה גבוה יותר וזה נכון גם במחאה: התמדה היא התנגדות! התמדה חשובה בהתמודדות עם שינוי משטרי

  • כשאנחנו עוזרות לא/נשים, חשוב מאד לשמור על עצמאותן/ם: כמובן לתת עזרה, לתמוך בהן, לאפשר להן לחשוב על עצמן ועל המשפחה, אבל לא לקחת מהן לגמרי אחריויות חיים ותפקידים (במרכיבי הזהות הנ״ל) אחרת בתום העזרה שלנו הכל יתפרק להן לגמרי. חשוב לשים לב לכוחות שלנו ולמגבלות שלנו עצמנו.

וכל זה תקף כמובן גם כשאנחנו בצד הנתמך שמקבל עזרה.

  • הקשבה למי שנתמכת בלי לקחת ממנה את האוטונומיה להחליט על עצמה

איך לדבר עם הילדות/ים?

  • התאמת השיח / הסברים / תכנים לילדים לפי גיל, חלוקת גילאים כללית: - 0-6 / 7-12 / 13-18. קראו עוד על שיח מותאם גיל בפוסט הפייסבוק של מחאת ״אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה״.

  • לשמור כמה שאפשר על שגרה ביתית ומשפחתית - משחק, יצירה (גם לסדר את הארון / להכין ארוחה)

  • הזדמנות לספר את הסיפור הרחב באופן שתואם את תפישת העולם שלנו. * ״יורים עלינו טילים״ זה סיפור צר. ילדים מתעניינים וזקוקים לסיפור הרחב * הזדמנות לשיח עמוק ואינטגרטיבי - הצגת תמונת עולם מורכבת * הזדמנות לחנך אותם לפני שהם מגיעים בחזרה למסגרות ונחשפים לרעיונות ותכנים אחרים. * להתמודד עם הסכנה בדמונזיציה של האחר, שכל הזמן נמצאת שם. דפוס ההשחרה חוזר אח״כ גם במריבות בין אחים, וצריך להישמר.

  • הנחיות לפעולה מחוץ לבית - ״דעו שיש סרטונים שלא הייתי רוצה שתראו כי זה יכאיב לכם וקשה יהיה להתנער מזה אחר כך. אם יש סרטונים שיציעו לכם לראות, תגידו ״תודה אני לא מעוניינ/ת״. * להתאמן בבית על להגיד ״לא מעוניין/ת״ * אפשר להסביר מה יש בסרטונים כדי להקטין את הסקרנות * מובן שילדים אחרים רוצים לחלוק כי זה כבד עליהם * מובן שהילדים רוצים לראות כדי להיות חלק, למרות כל זאת - לעודד לסרב לצפות. כל זה מכין את הילדים למפגש עם העולם, והילדים גם צומחים מהחוויה. בנוסף יש פה הזדמנות להעמקת הקשר איתם, שזה חשוב מאין כמוהו.

  • אי אפשר למנוע מהם לחלוטין מידע ומה שאנחנו לא נספר אליהם - יגיע אליהם איכשהו.

  • פעולה מאד מורכבת מבחינתנו - לאסוף את כל החלקים שלנו, לחשוב ולעבד את הסיטואציה, את הסיפור הרחב, להבין מה אנחנו חושבות, במה אנחנו מאמינות, איך אנחנו מיישבות את הרצון לנקמה עם ראייה רחבה וחומלת, ואיך מעבירות את כל זה הלאה. מזל שהיה לנו אימון בתקופת המחאה, וזה גם נותן לנו עצמנו כוח. וגם אם זה מאתגר, להתחיל לאט ולנסות להיות מודעות לנרטיב של עצמנו.

והכי חשוב - לתת להם את התחושה שגם אם איכשהו הם ״פישלו״ ועברו על הכללים של הבית, או נחשפו בטעות למשהו קשה ומטלטל - שיבואו לספר. אנחנו כאן בשבילם, נוכל להחזיק ולפרק את זה איתם ועבורם, והם יוכלו להתמודד עם זה.



 

תשובות לשאלות ולשיתוף שלא הוקלטו


איך להתנהג עם מישהו/י שחוות/ה אובדן

  • להבין ולדבר מתוך העובדה שאנחנו לא נשנה את גורלה

  • פשוט לבוא ולהיות איתה - מראה לה שאנחנו יכולים להימצא איתה גם במצב הזה

  • גודל האסון בלתי ניתן להכלה ולכן יש התרחקות לפעמים מאנשים שמזכירים לנו את זה. להיות מודעות לזה, לא לאבד את החברה כי המיכל שלי עולה על גדותיו

  • להדהד לה את החוויה הרגשית והקושי, לא להציג עמדה של תשובות וידע

  • ״שלא תדעו עוד צער״ - פנטזיה קשה ומובנת. הבעיה עכשיו היא שכל כך הרבה אנשים חוו צער שלא בעתו. כשאנחנו מקשיבות בחמלה ותומכות בהן, זה עוזר מעט להשקיט את הכאב.

איך לשלב את העמדת הפנים בשביל הילדים, עם זה ש״בורח״ לי לפעמים מרוב לחץ וכאב

  • לבדוק עם עצמי מה הייתי יכולה לעשות אחרת - לא בשביל להתייסר ולהרגיש אשמה, אלא בשביל להחזיר את תחושת השליטה וללמוד מזה. למשל: ״לא הייתי צריכה להישאר עד 2 בלילה לראות חדשות, עדיף היה לישון עוד שעה״ וליישם ביום למחרת.

  • מבט של חמלה לצד לקיחת אחריות

  • להעניק לילדים תקווה. לא סתם ״הכל בסדר״ חלול, אלא משהו מוחשי. זה עוזר גם לנו.

  • לתת להם לראות אותנו מודאגות אך מוּכלות זה מודלינג חזק.

ואם את מתפרקת - חפשי עזרה. בשביל זה יש אותנו (הקהילה) (ומטפלות מקצועיות). ראו למטה קישור.


עוד הצעות מהקהילה -

  • להתנדב ולעשות דברים כדי לא להשתגע. לא לצפות מעצמנו או אחרות להיות בפעילות כל הזמן, הכל משתנה כל הזמן, להיות בקשב לעצמנו ולראות מה מתאים מתי.

  • להפגין חמלה גם כלפי עצמנו וגם כלפי אחרות

  • ללכת לטיול בטבע


ודבר אחרון: החיים חזקים ויכולים לעמוד בהכל (כמעט)

  • הנפש תעמוד בזה אבל היא צריכה קהילה, שִגרה ושייכות כדי לעמוד בטלטלות הקשות



להרשמה לעדכונים על מפגשי התמיכה הרגשית הבאים שלנו לחצי כאן


 

מוצפ/ת? לא מצליח/ה להתנער מארועי התקופה האחרונה?

מטפלות/ים בעלי ניסיון המומחיות/ים בהגשת עזרה ראשונה נפשית ועבודה במצבי משבר, טראומה נמצאים כאן עבורכן/ם בהתנדבות.

השאירו פרטים בטופס ונחזור אליכם בתוך כמה שעות.

אנחנו כאן בשבילכן/ם 💜 בשם צוות המטפלות/ים הממתין לפניותיכם,

ד"ר אופירה הוניג (פסיכותרפיסטית באמנות) ואמיר מיכאלי (עו"ס)

 

שתפ/י את הפוסט ברשתות:




פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page