בזמן שאנחנו מחכות לגלות מה מתכננים לנו האיראנים, תוך כדי דריכות שיא לקראת עסקה שתהיה או לא תהיה, בין חיסול לטירלול, ישנו גם הדיון שהתחיל עם פרוץ ההפיכה המשטרית והעמיק בבוקר שבעה באוקטובר -
מי אנחנו בתוך המנעד הזה של הישראליות-יהדות-ציונות-ליברליזם שמרכיב את הסיפור הישראלי?
לרגל תשעה באב, התקבצו מיכל אברהם, יעל שפיצר סטפ, עידית זיו עמית, הרבה רינת צפניה שוורץ ועו״ד איריס שפירא, חמש פעילות של בונות לחלוק איתנו את דעותיהן ומחשבותיהן על תשעת הימים, חורבן הבית, על הלך הרוח ועל המצב מנקודת מבטן.
כל אחת מהן מגיעה מעולם אחר וביחד הן מרכיבות את מארג הנשים של בונות אלטרנטיבה.
הנה הן - חמש בונות עם חמש דעות.
מיכל אברהם
זה מכתב למפגינה שהורידה לחברת מועצה את כיסוי הראש במהלך הפגנה.
במהלך הפגנה בפתח תקווה במוצ"ש האחרון, חברת מועצת העיר עברה באזור ההפגנה והתעמתה עם מפגינים, ביניהם את. בתגובה (על פי פרסומים) הלכת אחריה ומשכת לה את כיסוי הראש שחבשה לראשה, וכתוצאה מכך עוכבת לחקירה.
אנחנו לא מכירות אבל יש לנו הרבה במשותף. שתינו מפגינות, אני בחולצה אדומה של ׳בונות׳ ואת בחולצה אדומה של ׳חופשי בארצנו׳, שתינו כנראה רוצות לחיות במדינה יהודית ליברלית דמוקרטית והדבר חשוב לנו מספיק כדי לצאת לרחובות.
אני מפגינה כמוך כבר כמעט שנתיים וחרדה למצב המדינה שלנו. במהלך השנתיים האלה היה חשוב לי שבציבור המפגינים יראו שיש גם דתיים שמפגינים.
הרגשתי מוזר כל פעם שהחמיאו לי שאני באה אבל הבנתי שזה קורה בעיקר כי אין מספיק מפגינים דתיים וניסיתי לקרוא לחבריי מהציונות הדתית להצטרף.
גם אני כמוך "זכיתי" להרבה תגובות ואמירות ואף יותר מזה, מציבור שמתנגד למחאות שלנו, ספגתי הרבה קריאות מאנשים שמסתכלים עלינו ואומרים כמה שההפגנות מזיקות למדינה הזו.
זה קשה, אפילו יותר, לשמוע מנבחרי ציבור, שאנחנו מזיקים, מחלישים את העם, פוגעים בצבא, לא ממלכתיים, פוגעים במורל החיילים. האמיני לי, אני יודעת כמה זה מתסכל. בעיניים שלי זה בדיוק הפוך. בעיניים שלי אם נישאר בבית, זה יהיה מה שמזיק, מה שמחליש, מה שגורם לאבדן תקווה. חשוב לצאת לרחובות, במיוחד בימים אלו שהם כל כך קריטיים לחטופים, לחיילים, למדינה. אנחנו חייבים כל אחד וכל אחת ומכל מגזר שתתחבר למסרים שלנו, וזו אחת הסיבות שרציתי לכתוב לך.
אני רוצה לספר לך מה ההבדל בין שתינו, יש לי כיסוי ראש. כן, לידך במחאה, אולי לא שמת לב, עומדות גם נשים דתיות. קשה למצוא, אנחנו לא הרבה, אבל יש.
אני רוצה לספר לך כמה נעלבתי מהמעשה שעשית כשמשכת לאישה דתיה את כיסוי ראשה. כן, זה זורק לזמנים אפלים. זו אלימות מהסוג המשפיל והמבזה. אסור לנו להגיע להתנהגויות האלה, לאלימות הזו שמרחיקה אנשים מהמסרים שלנו וצובעת את כל העשייה שלנו באלימות.
אני לא יודעת מה הייתי עושה אם מישהו היה נוגע לי בכיסוי ראש ברחוב. זו פגיעה פיזית, מילולית, אישית. זה זרק אותי לימים של ראש השנה וספרי התורה על הרצפה. כמה נשבר הלב והרגשתי חורבן אז, לפני שידעתי מה עוד מחכה לנו.
מעבר לזה שבמעשה האלים שלך ביישת את ציבור המפגינים ומפגינות, הבאת להפרדה בין מפגינים לדתיים וגרמת לי לחשוב שאולי אני לא רצויה במדינה היהודית דמוקרטית הזו שאני כל כך הרבה נלחמת עליה. מעשים כמו אלה גורמים לי ולמגזר שלי לחשוב אם אולי באמת התבלבלנו. אולי לא רק את הדתיות כפי שהיא נתפסת בגלל מעשי הממשלה הציבורית לא רוצה אלא גם אותנו, את כולנו בכלל.
משיכה בכיסוי ראש זה לא רק אלימות זה גם מבלבל נשים דתיות כמוני שרוצות להרגיש חלק מציבור ליברלי דמוקרטי יהודי. לי כל מעשה כזה גורם לעצור שניה ולחשוב עד כמה יהיה מקום לדתיות במדינה היהודית ליברלית דמוקרטית שאנחנו נלחמות עליה?
חז"ל אמרו "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בגאולתה". בגאולה שלי, התשובה תהיה ברורה לכולם וכולן, כמו שהיא ברורה לי. המקום הברור של כולן במדינה שמכילה את המורכבות של הגם וגם, יהודית וליברלית, דמוקרטית ושוויונית, עם ציונות מקרבת גם דתית וגם חילונית.
אנשים שצמים נוהגים לאחל אחד לשני צום מועיל מתוך ידיעה שצום לא אמור להיות קל אבל צריך להועיל. אם תשעה באב השנה יהיה נקודת זמן לעצירה ולהיראות בהכלה ובקבלה של האחר בדרך להביא את הגאולה, באמת יהיה זה צום מועיל.
הכותבת היא פעילה חברתית ,נשואה אם לשלושה, דתיה ציונית, עובדת סוציאלית, תושבת מודיעין.
יעל שפיצר סטפ
שמי יעל שפיצר סטפ, נשואה ואמא לארבעה, מתגוררת בשומרון ופעילה בבונות אלטרנטיבה.
גדלתי בבית דתי לאומי, הדרכתי בבני עקיבא וילדיי לומדים בבתי ספר של החמ"ד. אנחנו מגדירים את עצמנו כמשפחה דתל"שית, כזו שנמצאת על הרצף; לא דתיים, לא חילונים, איפהשהו באמצע, מכירים את השטח האפור והמורכב של לחיות רגל פה ורגל פה.
אני צמה בתשעה באב מאז בת המצווה שלי. ככל שבגרתי ולמדתי על הסיבות והמקור לצום, היה לי ברור שמבחינתי, תשעה באב הוא הצום החשוב ביותר בשנה. צום קהילתי, אם תרצו. גם כשעזבתי את הדת - יום כיפור ותשעה באב נשארו עוגנים קבועים, יציבים וחשובים לי ברמה האישית והלאומית.
בשנה שעברה, אחרי כחצי שנה של מחאה נגד ההפיכה המשטרית וההבנה שבעוד שאנחנו מפגינות נגד הממשלה, תומכיה מפגינים נגדנו, היה לי קשה להתחבר לצום. קשה לחשוב על אקט רוחני של כלל העם, בעוד חצי ממנו שונא את החצי השני.
השנה, אחרי השנה הקשה בתולדותינו, אצום בתפילה פנימית שנשוב להכיל את המורכבות, את השטח האפור בין כל השחור והלבן, את היכולת לנהל שיח בו נשוב לראות שאנחנו מסכימות על הרבה מאד דברים, גם אם לא על הכל - וזה בסדר.
אני חולמת על מדינה בה המילה "בגידה" שמורה לאויבינו בלבד, מדינה בה אין מקום לאלימות - לא כלפי מפגינות משום צד, לא כלפי שומרות הסף ולא כלפי נבחרות ציבור.
אני מאמינה שזה בידיים שלנו. ככל שהחברה בישראל תוקיע ותקיא מתוכה גילויי אלימות, מילולית ופיזית, החל מראש הממשלה ומטה - נצליח לשוב ולבנות פה חברת מופת.
וד"ש לקמצא ובר קמצא
עידית זיו עמית
כשאני חושבת על המאפיינים של היהדות שלי, נראה לי שאני עונה על הטייפקאסט של כל הסטריאוטיפים של החילונית הממוצעת: גדלתי בקיבוץ של השומר הצעיר בגבול הצפון, בחרתי שלא להינשא דרך הרבנות, אני נוסעת בשבת (בעיקר לים או להפגנות בזמן האחרון) וכשרות לא מאוד מעסיקה אותי.
אבל הסטריאוטיפים האלה לא מעידים דבר על החיבור שלי ליהדות, כבר מהשורשים שלי.
אלו נטועים עמוק בקהילות יהודיות ומשפחות אורתודוקסיות, עם סבא רבא שהיה רב, אך לא זכה להגיע לישראל. אותו חיבור, מבחינת התוכן והמהות, הוא אחד מתוך המון פרשנויות אפשריות. זהו הנרטיב שלי, שעוסק יותר בערכי היהדות ופחות במצוות.
כך למשל, על אף שכשרות המזון לא מאוד מעסיקה אותי, אני מודה על כך שיש לי אותו, מברכת עליו מכל הלב, ומתייחסת ברצינות למעשר לטובת מי שיש לו פחות. זה חלק מהמסורת היהודית המדהימה שגדלתי עליה, ואני גאה בה מאוד, באופן שבו היא לקחה את החכמה, את ערכי החסד והמוסר, ואת אהבת האדם והמקום, ופירשה אותם בהתאם לזמן, למקום ולמטרות שנדרשו: חלוציות, חקלאות וציונות.
בהתאם למסורת הזו אני מגדירה את עצמי כיהודייה מאמינה מאוד, שיש לה חיבור עמוק לשכינה, גם אם הוא לא קורה בתוך כתלי בית הכנסת או מוגבל למילים מסוימות. אני בהחלט מתפללת, פריסטייל משל עצמי, ומביעה את התקוות והמשאלות שלי בכוח שלא ניתן לכמת ובוודאי שלא להשוות לאלו שהן "לפי הפרוטוקול"; כי לתפילות, כמו לאמונה, אין הגבלה של זמן, מקום, או נוסח, והעוצמה הרוחנית נובעת מתוך המקום הפרטי והפנימי שלי.
זהו המקום שמתוכו אני גם מציינת את חגי ומועדי ישראל, עם המאפיינים המיוחדים שלי. כך למשל, ביום כיפור אני צמה לפעמים, אבל עסוקה תמיד בחשבון נפש ובשיפור עצמי ואני. וכך גם השבת, שמקודשת לי ולמשפחתי, ואנחנו משתדלים לשבות בה כהוגן. יש לנו מנהגים והרגלים משלנו, שלא ניתן לאיש לחלל, שכוללים לפעמים גם בחירה שלי להדליק נרות שבת, ושל בן זוגי לעשות קידוש.
אפשר לומר שהסמלים שלי הם פחות קונקרטיים; שההרגלים הדתיים הקדושים שלי יותר מופשטים, מאורגנים פחות בטקסיות ובחזרתיות, פחות אחידים. לכן אולי יש כאלו שיתקשו להבחין בהם. אבל אין לטעות בכך - העגלה שלי לא ריקה. היא מלאה ועמוסה בכל טוב.
יש שם את עשרת הדיברות יחד עם פמיניזם, ליברליזם, זכויות אדם ודמוקרטיה. תמיד יש בה מקום לעוד טיפה ידע או רעיון, אבל לא כזה שפשוט יעמיסו עליה ללא כל הסבר או ביקורת, מתוך ציפייה שפשוט אסחב זאת. זה פשוט לא ריאלי, כשגם ככה היא כבד לי ולפעמים נדרש לא מעט מאמץ כדי לא לסטות מהמסלול.
למרות הכל, אני נושאת בגאווה את סמלי וערכיי ועובדת קשה כדי לממש אותם, לאחרונה יותר מאי פעם, והפגיעה בהם פוגעת גם בי עמוקות, אך נעשית תכופה יותר ויותר. עליית רמת החרדה בארץ גורמת לצורך להיאחז בדברים ברורים, מוגדרים וקונקרטיים; הנפש הסוערת מנסה לייצר עוגנים ומארגנת מציאות מפוצלת ומקוטבת, שמתבטאת בהפרדה קיצונית של שחור ולבן. אין גוונים ואין אמצע, ונשאר מעט מדי מקום לרוח, למופשט, לפרשני, לנשגב. זה מביא להיעלמותם של דברים יפים, למחיקתם של גווני ביניים ולדהייתם של צבעים עזים. הדיכוטומיה הזאת מקצינה את המאבקים הפנימיים, כך שסמלים הופכים להיות חזות הכל. זה משרת בעיקר את הפוליטיקאים, אנשי המכירות והרשתות החברתיות, שמרוויחים, בעוד היתר – האנשים – פשוט מפסידים.
השיח הפך למשטיח ומשניא, ומתנהל באופן אגרסיבי ומתלהם שבעצם מבטל בכוח כל ערך אחר, כולל את הערכים שלי. אני מרגישה ערומה נוכח הביטול הזה, המומה ומושפלת, כאילו הפשיטו אותי מכיסוי הראש שלי, משכו מעליי את הגנותיי והשפילו את אמונתי. הניסיון לבוז לערכיי, לרוקן את העגלה שלי, להציג אותי כאויבת או בוגדת, להפקיר את דמי ואת ערכיי הוא עבורי חורבן בית המקדש שלי, לא פחות. ולכן אני מוכנה להיאבק בכל האמצעים הכשרים כדי להתנגד לכך, כדי לשמור על הסמלים והאמונות שלי, שכוללים איסור להפשיט – גם מטאפורית - בת אדם וחווה בפומבי מערכיה.
נראה לי שגם ביהדות וגם באנושות באופן כללי, נדרשים קצת פחות סמלים וקצת יותר מהערכים שעומדים מאחוריהם, כמו חוק, סדר ושיוויון לכולן, כשכל אחת חופשיה לעשות עם עצמה כרצונה. כמו שלימדו אותנו בגן: דיבורים עושים עם הפה (במוח) ולא עם הידיים (בכוח).
הרבה רינת צפניה שוורץ
" רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם." (מסכת אבות ד, כא)
על עלבון כבוד וכיסוי ראש כמעט ונחרבה פתח תקווה[1]
מעשה באישה אחת מחברות מועצת פתח תקווה שיצאה לטיול אחר שבת בליווי אוהביה.
הגיעה למקום וראתה שם את שנואייה אלו שמפגינים ואלו שמפגינות שם כל מוצאי שבת .
אמרה להם: שנואים אתם, מה רצונכם כאן? בוגדים בוגדים בוגדות, קומו צאו מכאן.
אמרו לה המפגינים/ות: הואיל וזהו מקום ציבורי, זכותנו למחות, וכפי שמחינו בשבת הקודמת אנו מוחים גם בשבת הזו, עד שיחזרו החטופים והחטופות ועד שהממשלה תיקח אחריות.
אמרה להם: לא. אתם בוגדים בוגדים בוגדות, צריך לזרוק את כולכם מהמדינה.
משל קראה להם "רשעים" ומבקשת להוציא אותם מכלל ישראל.
ולא מיחו בה אוהביה
אמרה אחת המפגינות: הואיל והיו אנשים מסביב שומעים כיצד חברת מועצה נכבדה משפילה אותנו כאחרונת המתלהמים, ממשיכה ועולבת ממשיכה ועולבת.
והואיל והנכבדה רוצה להוציא אותנו מכלל ישראל ואף מתהדרת בנוצות "קדושה" שעל ראשה,
אלך ואשפיל אותה בחזרה, ואפגע בה כפי שהיא פגעה בכבודי ובכבוד חבריי וחברותיי.
ולא אתן לה שתוציאני בבושה ותישאר יושבת בשלווה.
ולא מיחו בה אוהביה
צעדה לעברה, ואחזה בקצהו של כיסוי ראשה של חברת המועצה, ובאחת הסירה את כיסוי הראש שהוטח באלימות לריצפה,
משל הפשיטה אותה בפומבי, יחד עם כבודה שלה עצמה.
צפו בסרטון ההשפלה כל בית ישראל, על עלבון כבוד וכיסוי ראש כמעט חרבה פתח תקווה.
ככתוב "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם"
וכיצד בעיר שהיא הפתח לתקווה, אם המושבות, ניתן היה ליישב ולפעול אחרת?
יכלה חברת המועצה לחלוף על פני המפגינים/ות, ולא לצעוק עליהם, ולהטיח בהן פעם אחר פעם מה היא חושבת עליהם/ן, על מעשיהם/ן, וכמה הם ומעשיהם שנואים ובזויים לדידה, ומה צריך להיות גורלם.
יכלו אוהביה להרגיע אותה, לדבר אל ליבה, להזכיר לה כי "המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים" (בבא מציעא מ"ח) . ולהמשיך בדרכם.
יכלו המפגינים/ות להתעלם מעלבונותיה של חברת המועצה. ולהפנים כי כבודם ושייכותם לכלל ישראל אינו תלוי אישור או דעה של מישהו אחר, גם אם המישהו הזה הינה חברת מועצה, וגם אם היא מתהדרת בלבוש בעל סממנים יהודיים - זה לא הופך אותה לדוברת העיר, הלאום, התרבות והדת היהודית.
יכלה האישה שכבודה נרמס, לזכור שאין להחזיר עלבון בעלבון, ו"מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך" (בבלי שבת, לא) . וגם אם כבודך נרמס, אין שום יתרון בלהפוך להיות כאותה האישה האלימה ו"כל הרודף אחר הכבוד – הכבוד בורח ממנו... " (עירובין י"ג ע"ב).
יכלו שתיהן ,כל אחת בנפרד וללא תלות באחרת, לקחת אחריות על החלק שלהן ,למחול על כבודן, להתנצל (גם למחרת), ולהתחיל לתקן "לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רַךְ כַּקָּנֶה וְאַל יְהֵא קָשֶׁה כָּאֶרֶז".(מסכת תענית)
ובימים הללו שלפני תשעה באב, אני מזכירה לעצמי שאם קלקלתי אני יכולה גם לתקן, ואם קלקלנו אנחנו יכולות ויכולים גם לתקן. נזכרת בדברי בן זומא: .".. איזהו גיבור שבגיבורים? זהו הכובש את יצרו...ויש אומרים: [גיבור הוא] מי שעושה שונאו אוהבו. (אבות דרבי נתן, נוסח א', פרק כ"ג) וזהו האתגר של כולנו בימי הקיץ הקשים הללו – לכבוש את יצרנו, ולהוריד את להבות השנאה והשבר ולהשקיע את האנרגיה בחיבור ואהבה.
התיקון הוא עלינו עכשיו! כי אין לנו ארץ אחרת ויש בנו אהבה והיא תנצח.
[1] בהשראת אגדות החורבן קמצא ובר קמצא – בבלי גיטין
עו״ד איריס שפירא
אני כל הזמן זוכרת שאני יהודיה והזהות היהודית שלי לא צריכה חיזוק (למרות שאשמח אם יעבירו גם אליי כמה מיליונים כמו שהממשלה מעבירה לכל משרד שדורש חיזוק זהות יהודית).
כנראה שזו פריבילגיה של חילונית אתאיסטית.
כאמא לשלושה ילדים מקסימים, אנחנו אוהבים לחגוג את חגי ישראל כמסורת של העם שלנו. באוירה משפחתית יחד בכיף. בלי פנאטיות של הצמדות לכללים.
נעים מאוד, אני עו"ד איריס שפירא ואני אתאיסטית.
כל סיפור המעטפת מהתנ"ך , מההגדה של פסח, נתפס בעיני משחר ילדותי כסיפורת נחמדה לאחד את העם.
מעין אגדה אורבנית עם מוסר השכל.
כבר בכיתה ב' הייתי מתווכחת עם התיזה והסיפור על הניסים בתורה, כשתמיד היה לי הסבר הגיוני יותר לתופעה.
(כמו שמש בגבעון דום- ליקוי חמה... מכת דם- סחף של אדמת חמרה אדומה וכיוצ')
אף פעם לא הבנתי את הצורך ביום מיוחד כמו יום כיפור או תשעה באב, כדי לצום ולהיזכר שצריכים לנהוג יפה זה לזה. אני עושה זאת כל השנה.
אני מתנצלת כשאני פוגעת מיד. לא מחכה ליום ייעודי בלוח שנה.
אני גם מנסה להגיע להבנות ושואפת לגישור ופיוס בין אנשים ככל שניתן. זאת דרכי.
זה לא בגלל שאני לא יודעת להתווכח. כעו"ד אני יודעת גם את זה. אבל אני אנסה קודם בהדברות.
אז אני לא צריכה יום קדוש. או סממנים חיצוניים כמו צום כדי לזכור איך צריך להתנהג.
מאז ילדותי, הפריע לי שמוצאים לנכון לצום ביום כיפור ובתשעה באב לאות אבל . על חורבן בית. אבל לא צמים ביום השואה למשל.
אולי אני לא ממלאת תרי"ג מצוות. אבל אני עסוקה בלהיות האדם הכי טוב שאני יכולה. בלעזור לאחרים.
לא רואה את כל הרבנים והפוליטיקאים החרדים הללו, שדורשים מאיתנו לקיים את המצוות שלהם, אנשים טובים ממני. או יהודים יותר ממני. לא רואה שהם דואגים לפדיון שבויים. או לא תגנוב. או המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו.
סלחו נא לי, אבל אני לא מרגישה צורך להפוך את עורי ולצום ביום ספציפי כי אמרו. האם זה מה שיהפוך אותם לטובים יותר? אני בספק.
מגיל קטן לא הסתדרתי עם המשפט "נעשה ונשמע". אצלי זה עובד הפוך. קודם נשמע, תשכנעו אותי למה צריך לעשות משהו, מה עומד מאחורי הבקשה והמעשה. אם וככל שאשתכנע אעשה. גם אולי, רק אם אני מסכימה עם הדרך.
בקיצור, אולי לא ידעתי לשיים את זה כילדה. אבל כנראה הייתי פמיניסטית אתאיסטית מאז ומעולם.
לא מקבלת כפייה חיצונית, ואין לאורתודוכסים מונופולין על היהדות או על פרשנות התורה. במיוחד כשהם לוקחים את זה לאקסטרים. למשל, השבוע ראיתי פסיקה, שילדה לא יכולה לרכב על קורקינט כי זה לא צנוע.
ההקצנה וההדתה בימים אלה רק מרחיקה אותי עוד יותר .
חבל .
ההבדל בינינו, שאני מאפשרת להם בביתם לפעול כרצונם. שיתנו לי בביתי לעשות כבשלי. במרחב הציבורי לא צריכה להיות שום כפיה ושום הפרדה בין נשים לגברים. לא כתוב כדבר הזה בתנ"ך. זו המצאה של פנאטיים דתיים. שם זה מעורר את מחאתי להגן על המרחב בציבורי החופשי שלי.
אבל איש באמונתו שיחיה.
באמרת אגב, אציין כי דווקא אם הייתי צמה, לא הייתי מהרהרת איך לשפר את מעשיי. כי בעיקר הייתי רעבה ומהרהרת מה אוכל ומתי.
אז תשעה באב הוא עוד יום בשנה עבורי. עוד יום שלא למדו כלום מההיסטוריה. חבל.
ועוד כמה מילים מאיתנו,
יש מגוון רב של דעות ומנעד רחב של אמונות ב׳בונות אלטרנטיבה׳ וכל אלו הן מה שמרכיב את התנועה,
כי הרי בשורה התחתונה אלו הנשים שעושות את תנועת השטח ולא ההיפך.
אנחנו רואות ב׳בונות׳ בית ונס ומקום לכל אחת באשר היא, מכל מקום על הקשת הפוליטית ומכל מגזר בחברה הישראלית. ה״יחד ננצח״ הזה, אולי הוא סיסמת בחירות, אבל מבחינתנו הנשים, זו הגשמת ה״סיסטרהוד״ שתקדם אותנו לעבר שוויון מלא.
אם יש לך חברה שעדיין לא הצטרפה, אמא, אחות או קולגה - העבירי לה את הפוסט הזה. קראי לה לקחת חלק בשינוי המציאות עבור הנשים בישראל. כל הנשים.
Comments