יום בחיי נערה במדינת ישראל של 2025

התעוררתי לא הצלחתי להחליט אם אני עייפה או פשוט לא מוכנה נפשית. הטלפון שאל אם אני רוצה להפעיל מצב 'נא לא להפריע'. אמרתי לו: "חיים, אני במצב נא לא להפריע מאז 2019.

ארוחת בוקר  בחרתי טוסט כי הוא לא מדבר. בניגוד לאמא שלי שאמרה: "וואו, אכלת את כל זה לבד?" חייכתי. וויתרתי על לקחת גם חטיף אנרגיה לדרך.

מראה לפני יציאה  הסתכלתי על עצמי וניסיתי להבין אם החולצה הזאת משדרת "אני סבבה" או "אני צריכה חיבוק". בסוף שמתי קפוצ'ון. לא שואלים שאלות על קפוצ'ון.

בשיעור תנך

המורה סיימה להסביר את סיפור אשת לוט, ושאלה אם יש לנו שאלות או מחשבות.הרמתי את היד ואמרתי "איך יכול להיות שאשת לוט היא מרכז הסיפור אבל עדיין היא לא מוזכרת בשמה?" היא אמרה שזה “לא הנושא של השיעור”. חשבתי שזה דווקא הנושא של הרבה שיעורים שלא מלמדים.

בהפסקה  ישבנו על הספסל ליד הקפיטריה. חברה שלי שמה את הראש על הכתף שלי, וכמה בנות עברו.אחת מהן הסתכלה עלינו, חייכה חצי חיוך שיפוטי ואמרה: "יש משהו שאתן רוצות לספר לנו?"הן צחקו והלכו.היא הרימה את הראש. לא דיברנו על זה יותר.

אחה"צ נפגשתי עם חברה. דיברנו על דברים חשובים כמו דילמות קיומיות והשמלה שהיא מתלבטת אם לקנות. היא אמרה שהיא מרגישה תקועה. אמרתי לה שגם אני. אבל לפחות תקועות יחד.

בערב בערב ישבנו בסלון. אמא שלי קיפלה כביסה על הספה ואמרה: “תזכרי לא ללבוש את החולצות האלה כשאת יוצאת מאוחר יותר".שאלתי אותה למה. היא שתקה לרגע, ואז אמרה: “סתם, פשוט שלא תראי כמו… את יודעת..."אחר כך היא שמה את החולצות בערימה נפרדת.אני לא נגעתי בהן.

האירועים לא קרו לכותבת במציאות, אבל מי יודע לאן עוד נגיע:)