יום ההולדת ה- 16 שלי חל שלושה ימים לאחר רצח רבין. עם כל מה שקרה, כמעט ושכחתי שזה היום שבו נולדתי, עד שהמחנכת שלי הזכירה לי, ואמרה שהיא מקווה שנגדל בכל זאת למציאות טובה יותר.
לא ידעתי מה להגיד לה חוץ מ"תודה".
יום קודם לכן נערכה ההלוויה, וכולם היו עדיין בהלם. המבוגרים אפילו יותר מאיתנו, ואני זוכרת שהזדעזעתי לראות את מנהלת בית הספר בוכה. במסגרת הניסיונות להסביר, סיפרו לנו עוד גם על הרצח של הנשיא ג'ון קנדי. איכשהו זה ניחם אותי, כי זה היה סיפור שאפפה אותו רומנטיקה מסוימת, וחשבתי לעצמי שגם אצלנו זה יהפוך לסיפור כזה והכל יהיה בסדר, ממש כמו באמריקה.
בצורה אופיינית לאנוכיות של הגיל, היה לי חשש שהעולם נגדי, כי הנה עכשיו נדפק לי גם יום ההולדת, אחרי מה שקרה כמה חודשים קודם לכן. זה היה בחופש הגדול, והרשו לי ללכת בפעם הראשונה, סוף סוף, לפסטיבל ערד. היו לנו כרטיסים למופע זריחה במצדה של דייויד ברוזה. אבל אז קרה האסון בהופעה של משינה, והכל התבטל. אחר כך כבר לא הרשו לי כלום, בטח לא עם כל הפיגועים והאוטובוסים המתפוצצים, שאחד מהם היה ממש ליד בית הספר ורק בנס זה היה באוגוסט. גם ככה היו דיבורים על בית הספר שבו למדתי כאילו הוא מקולל, עם כמות לא פרופורציונלית של בוגרים שנהרגו באותה תקופה.
בקיצור, בגיל 16 הייתי, ובכן, בת 16, ועדיין הייתה לי את הפריבילגיה להתרכז בעצמי. כל הויכוחים מסביב לא עניינו אותי ולא הרגשתי את המתח באוויר סביב הסכמי אוסלו. גם לא חשבתי שאני יודעת מספיק או מבינה מספיק, ובעיקר שאני לא גדולה מספיק בשביל לעשות עם זה משהו. אז מה שרציתי בעיקר היה שירון מי"א 2 ישים לב אליי ולדיסק של מגאדת' שקניתי בגללו, כי למרות שלא סבלתי את המוזיקה הזאת, הוא היה ממש דומה לליאור מילר. בעצם לא היה לי אכפת מכלום, רק שיניחו לי לחיות. ללכת לבית הספר. ללמוד. לגדול. להתבגר. אולי מהר בגלל כל האירועים, אבל לא בבת אחת.
**************
יום ההולדת ה- 16 של הבן הבכור שלי חל בשבת האחרונה. כמובן שזכרתי שזה היום שבו הוא נולד ואני הפכתי לאמא, אבל למי יש חשק ומצב רוח לחגוג במצב הנוכחי, או יכולת לעשות את זה בלי רגשות אשם, ועוד כשצריך לצאת להפגנה בערב. המדינה במלחמה והחטופים בשבי כבר 344 ימים, ונראה שחזית הצפון הולכת להסלים. אני אוהבת את את הבן שלי הכי בעולם, רק שהעולם כרגע לא מדהים אלינו. אם אני בזמנו חשבתי שאולי נדפקתי, אז לגביו בכלל אין לי ספק. מי יכול לציין את גיל "16 המתוק" כשהכל מלוח מדמעות, או מר, או במקרה הכי טוב חסר טעם? וכמובן, גם חסר פרופורציות מבחינת הזמן הנמשך, כמויות המפונים, מספר הנופלים וחוסר התוחלת.
בכלל, מקורו של ציון הגיל הזה הוא באמצע ימי הביניים, כשהציגו במסיבות נערות שהגיעו לגיל שבו הן בשלות להינשא וללדת ילדים. זה לא רלוונטי בשנת 2024 לילד (סליחה - נער), שמבחינתי, הדבר היחיד שהוא בשל אליו הוא לסדר את החדר שלו, ואפילו מסיבת סיום בית ספר יסודי בכיתה ו' לא הייתה לו בגלל הקורונה. לפעמים אני חושבת שבדברים מסוימים הוא נתקע בגיל ההוא, כי מאז לא הייתה לו שנה אחת נורמלית, אבל פורמלית מבחינה משפטית, הוא כבר יכול להוציא תעודת זהות, לפתוח חשבון בנק ללא הסכמת ההורים, להסכים לקיים יחסי מין, ולעבוד 40 שעות בשבוע (לא בשעות הלימודים, ככל שהם מתקיימים). הכוונה היא שבגיל הזה מעניק לו החוק דרגות רבות יותר של חופש, מתוך הנחה שיש לו מוכנות פסיכולוגית, מנטלית ורגשית לכך, יחד עם המסוגלות להתמודד עם הסיכונים של אותו חופש ולשאת באחריות על אופן השימוש בו. אבל איך אפשר לצפות שילד (טוב, בחור) בן 16 ישא באחריות כשמי שעומדים בראש המדינה לא נושאים בה, אלא מתנערים ממנה? איך בדיוק דאגו למוכנות הקוגניטיבית שלו, כשהויכוחים והמתח באוויר על גרועים יותר מאי פעם, והפוסטר של רבין במדי אס.אס. נראה כמו קריקטורה עלובה ליד מה שקורה בערוץ 14?
כשאפילו טיסה משפחתית בסוכות נראית כמו הימור לטווח רחוק מדי, על כסף שתיכף כבר איננו, קשה לילד (טוב, עלם) בן 16 לעשות תוכניות לעתיד, מלבד לשירות הצבאי שלו. ובהתאם לגיל ולטמטום הוא כמובן הכי מורעל שיש, חולם על סיירות ומתעלם מזה שאין מספיק כדורי הרגעה בעולם בשביל אמא שלו במקרה כזה.
כמו כולםן, גם הוא מנסה לנרמל ולהסתגל, לשמוע במקביל גם על המירוץ למיליון וגם על המיליונים שהועברו לחמאס, לדבר גם על האח הגדול וגם על גודל הסד"כ, גם במודחים וגם בהרוגים. אני מקווה שברור שמדובר בהזיה: העונות אולי חדשות והריאליטי מאורגן, אבל הפוליטיקאים ישנים והמציאות כאוטית ואינה מונהגת. ההגיון היחיד המשותף הוא שבשתיהן צריכה כבר להיות הדחה.
אז בתור אמא מזה 16 שנה, שהכאב שלה גדול הרבה יותר מכל שברון לב של ילדה בת 16 שנה, אני כבר גדולה מספיק בשביל לעשות עם זה משהו. ויצאתי להפגנה לזעוק את כל כאבי בתקווה שיהיה לנו, עם קצת מזל, טוב.
הילה. את מדהימה ! לבי