תוכנית ז'

יש לי דרכון זר.

פורטוגלי. כלומר אירופי.

כן, זכיתי באזרחות של מדינה ששטחה גדול משל ישראל ב-70,000 קמ"ר, התמ"ג שלה - לנפש ובכלל - נמוך משל ישראל מצד אחד, ואי השיוויון בה לפי מדד ג'יני, נמוך משמעותית משל ישראל, מצד שני.

העניין הוא, שכל הקטע של להשיג את הדרכון הזה היה הצטרפות לטרנד. למה לא לדאוג לעוד אופציה, לתכנית ב', לאלטרנטיבות בשביל הילדים, אם נניח, הם ירצו ללמוד בחו"ל. מקסימום לפתח את הפנטזיה שלי על פנסיה שבה אדלג בין מדינות באירופה. 

יכול להיות שזה גם משהו שטבוע ב-DNA שלנו. מאות ואלפי שנים שלא היינו שייכים באמת לשום מקום, נדדנו בין המון ארצות - שהרי איך אחרת מישהי כמוני, למרות המראה הסלבי אוקראיני שלי, יכולה להיות מוכרת כצאצאית מגורשי ספרד ופורטוגל בזכות אמא מרוקאית. העם שלנו נדד כמו צוענים, רק עם קצת יותר אמונה ויח"צ (חיובי ושלילי) מהם; כמו בדואים, עם איזה קול קורא לנדוד, לברוח כשקשה, לשפר את הסיכויים ואת המצב. הרי 77 שנות עצמאות הם אפילו לא עשירית מאלפיים שנות גלות שהטביעו בנו את זה, והם לא יכולים לשנות את זה.

אבל עד לאחרונה, מעולם לא חשבתי שהדרכון הפורטוגלי, או מדינת פורטוגל כשלעצמה, הם לגמרי שלי גם במובן של תחושת השייכות וההזדהות. אני קודם כל ולפני הכל, של ישראל. "של ישראל", כמו שביקשה לוודא רומי סוויסה בשבעה באוקטובר, אותה ילדה קטנה ומתוקה, כשהצילו אותה ברכב אחרי ששני הוריה נרצחו ביום הארור ההוא. 

רק שהשבוע, עם שיחרורו של עידן אלכסנדר, התברר לכולנו בצורה הכי מובהקת וטרגית שזה לא שווה יותר מדי, העניין הזה של להיות "של ישראל". המדינה הזאת כבר לא דואגת לך, בטח לא כמו שאת דואגת לה, ושזה שאת שלה לא מבטיח את זה שלא יהיו מי שיגידו שהיא לא לגמרי שלך. ופתאום אני תוהה - גם אם כאן ביתי, פה אני נולדתי וכאן נולדו לי ילדיי - בכל זאת לא סביי וסבתותיי, ומי יודע לגבי נכדיי (אם יהיו, בלי לחץ). 

רק אני והדרכון הפורטוגלי שלי

פשוט עד כה, תכנית המילוט - הרילוקיישן - הייתה גיאוגרפית בלבד. לא היה בה שום מרכיב רגשי, זהותי. היא עסקה בזה שהיאוש ייעשה יותר נוח, אבל לא יהיה שינוי מהותי בעומק שלו.

השבוע הובהר לכולנו שזה הרבה מעבר לנוחות. היאוש עכשיו גם ממש כואב ומתסכל ובלתי נסבל. כזה שיותר מדי תחושת שייכות יכולה להוליד. נכון, ספק אם פורטוגל תעשה משהו לעזור לי אם חס וחלילה אפול בשבי, אבל כרגע לא נראה שגם ישראל תצא מגדרה. היא אולי תצא מגדרותיה כדי להתנחל ולבסס שטחים להתיישבויות נוספות - בטח לא בשביל להציל אותי. 

ובמצב כזה, עד כמה אני יכולה להרגיש שלה? כשהיא דורשת ממני את ילדיי לשירות, בלי שום התחייבות כלפיהם או כלפיי מעבר למס שפתיים שכולו קלישאות ריקות? כשהערבות ההדדית הפכה במקרה הטוב, להפקדת דמי ערבות לשחרור ממעצר? אולי באמת צריכה להיות לי תכנית חלופית, לאור התחרות החדשה בין תחושת הזרות כאן לתחושת הזרות שם?

הבעיה היא, שאני עדיין מרגישה שייכת. למרות שאין לי ספק שבמקום אחר יכול להיות יותר טוב, אני בכל זאת נשארת כאן בינתיים. אני לא באמת רוצה - או יכולה במובנים רבים - לעזוב. גם אם לפעמים אני מפנטזת על מקום אחר, עם יותר ביטחון ויותר הגיון, אני יודעת שזה רק זה – פנטזיה. ולא בגלל שדרכון זה לא שורשים, אלא כי אין באמת מקום אחר שמסוגל להכיל את כל הסתירות שבי כמו המקום הזה. הפחד והאהבה, הייאוש והתקווה, הכעס והאחריות. גם כשאני כבר לא בטוחה אם אני שייכת, אני יודעת שכרגע אין לי לאן לשייך את עצמי מחדש. לא מבחינה רגשית ולא מבחינה מוסרית. אני פועלת כרגע לפי תוכנית שהיא לא תכנית ב' ולא ג'. אין לה שם אחר – מלבד זה מה שיש, זה מה שנשאר. 

זו לא בחירה נעלה או אידיאולוגית. פשוט אין לי באמת אופציה אחרת. הדרכון שלי זר, אבל השורשים – מסובכים, עמוקים מדי, ותקועים באדמה שמסרבת להבטיח לי משהו בתמורה.

כנראה שאפשר באמת לקרוא לזה סוג של תוכנית ז': זעם, זעזוע, זיכרון, זקיפות קומה, זהות, זיעה, ושוב - זעם.

זו תכנית שאין בה הרבה תקווה, אבל יש בה עמידה. עמידה במקום, אולי כי כבר אין לאן לברוח. ואולי כי גם אם הברית נשברה – אני לא מתכוונת לוותר על הזכות לדרוש שתתוקן; שגם אם אין לי ביטחון שהמדינה תציל אותי, עדיין יש לי לפחות את הביטחון שלא נשתוק, לא נוותר, ולא נברח, גם אם נוכל. אולי ככה אכן יגיע הנס - מהאנשים שעדיין איכפת להם, ולא מהמערכת שכבר מזמן ויתרה עלינו.  

חלק מאותה תוכנית ז' הוא לא לברוח, אלא לבנות מחדש. כמו בתקופות אחרות בהיסטוריה, אין בכך הבטחה לגאולה או לכל דבר אחר, חוץ מהאפשרות להילחם על מה ששלנו, בעקשנות ואפילו קצת בעיוורון. לא בשם המדינה, אלא בשם מה שהיא אמורה להיות. במקום לברוח, לדרוש יותר. ויותר חזק. ויותר בזעם. להתעקש על הדרך, ולא על הדרכון.

ובעיקר - לא לוותר, גם כשנראה שאין טעם. כרגע, גם אם זה כל מה שנשאר, או אולי דווקא בגלל זה, זה מספיק כדי להתחיל.