פעם, בחיים אחרים, כשהניסיון לעשות מהפיכה המשפטית היה מוצהר וגלוי, ורק הוא היה הדאגה העיקרית שלנו, היינו צועדות בהפגנות המחאה ושרות "אנחנו לא מפחדות". כמו גל אדום שעובר לכל אורך רחוב קפלן, היינו מתנחשלות ומפלסות לעצמנו דרך עם השיר הזה, כמו כישוף, קריעת ים האנשים, שאפילו היה מצטרף אלינו. באמת לא פחדנו.
כולנו יודעות מה קרה מאז. וכמה הרבה דברים מפחידים נוספו לחיינו, וגם מייאשים וכואבים ומתסכלים ובעיקר - עצובים. כאילו אנחנו בסיפור שאינו נגמר, ונתקענו בביצות הצער (וסליחה ממי שנולדה אחרי שנות ה-80' ולא מבינה את הרפרנס). באופן אישי, אני כבר לא מתיימרת לדבר בלשון רבים או רבות, אלא רק בשם עצמי. ואני מודה שאני כן מפחדת. מהחיזבאללה, מאיראן, מהטעמים החדשים של הבמבה.
אבל יותר מהכל אני מפחדת מההליכה אחורה, אל חשכת ימי הביניים, בהרבה יותר ממובן אחד. הבולט ביותר הוא זה של ציד המכשפות, הממשי, להבדיל מהמקארתיזי (שבהחלט עלול להגיע). כמו אז, גם עכשיו, נראה שכל אישה שהיא בעלת מחשבה עצמאית ועומדת על דעתה, נמצאת בסכנה של שריפה על המוקד, משום שחטאה נגד הציווי האלוהי, סליחה - הקואליציוני. השיוך הפוליטי תפס את מקומה של הדת, ואולי אפילו נעשה חלק מהדת עצמה, וכפי שהיה במאה ה-17, מאבקי תפיסות בתוך אותה דת ממש יובילו להאשמות בעבודת השטן.
אולי תאמרו שאני מפחדת סתם ושזה לא רציונלי; אבל עובדתית, היחידות שנותרו להגן בחזית על שלטון החוק הן נשים, והן היחידות שמתפקדות כמו מבוגרות אחראיות, ואפילו מקצועיות. מסיבה זו קל יותר לממשלה לתקוף אותן, להאשים אותן בכל בעיה וכישלון ומחדל, על אף שהם שלה. וכך, היא מעמידה את אותן נשים לסקילה (מטאפורית, בינתיים) הכוללת השלכת רפש, הטחת כינויי גנאי, ושיגור איומים. אף גבר בעולם בתפקיד זהה לא היה זוכה לאותם קיתונות של אש ובוז, או לאותה התנכלות, זילזול וביריונות.
זה כבר לא עניין "רק" של הדרת נשים ואפלייתן, לא; זה כבר לא מספיק לממשלה הזאת. היא מעוניינת בכניעה מוחלטת, בהפיכתן של שומרות הסף לשטיח המפתן, ושל האמהות הזועקות לעוזרות אילמות. אין די בכך שהנשים יתקיימו בנפרד מאחורי מחיצה, הן צריכות גם לציית, ובעיקר – לשתוק. לשתוק נוכח שחיתות, נוכח איבוד הגיון, נוכח עבירה על החוק; להפוך לבובות על חוט, בובות ראווה, ובעצם לשפחות שאותן גילמנו במיצגים שלנו: כאלו שלא יפריעו לממשלה לעשות ככל העולה על רוחה הבלתי מקצועית והבלתי מלומדת. כל הפרעה, כל עמדה שאינה תואמת את האינטרסים הפוליטיים שהפכו להיות האמונה המקודשת, מהווה כפירה, וניסיון להטלת כישוף שיסיט את הצדיקים מדרך ה"ישר" - הישר בעיני העושה או המצוּוֵה לעשות.
האירוניה היא שאת טקס "נשיקת הבושה", את הכניעה והסגידה לא מבצעות ה'מכשפות', אלא דווקא אותם 'צדיקים', שהרי תחושות כלליות של הפקרה ונטישה נוכח אסון יכולות להוביל הן לכפירה והן להתחזקות. וכך הם עצמם אינם מפקפקים בדבר, לא חושבים פעמיים, ולכן גם אינן מעוניינים בנשות מקצוע שבאמת יודעות על מה הן מדברות. מה שהם רוצים זה דברי חנופה ושליפות מהמותן של בריונים שרואים לנגד עיניהם רווח פוליטי בלבד. הקונספט של אשכרה לעבוד - ועוד למען הציבור, ועוד למען כל הציבור, ולא רק זה שהצביע לך - נשמע להם לקוח מעולם בדיוני. עצוב להודות שהעולם הזה, שאמור להיות מובן מאליו עבור כולנו - כזה שמתנהל לפי עקרונות של דמוקרטיה ומינהל תקין - אכן הולך ומתרחק.
כדאי שניזכר שהשבעה באוקטובר הגיע כי אף אחד לא העז לפקפק או להשמיע הרהורי כפירה, בכמה וכמה תפיסות (והמהדרין יאמרו קונספציות). הבודדות - שימו לב, שוב נשים - שהעזו להטיל ספק, זכו להתעלמות ולאיומים. חלקן גם הופקר, סוג של העלאה על המוקד שמוכיחה שאכן, יש בעולם הזה טוב ורע, ויש יצירי שטן ופירות מורעלים. והם אמיתיים ומפחידים הרבה יותר מאשר כל מכשפה.
Comments