top of page

פער הרחמים


חבילת שוקולד מילקה, קערת אורז לבן, כריך חמאת בוטנים, שני שניצלים קרים, חצי בקבוק ג'ין פירות יער, תפוציפס, גבינת ברי עם קרקרים וריבה, מילקי, עוגיות מרוקאיות, במבה, שוקו בשקית, חלה עם שמנת, גרעינים, וסלט חסה. 

את כל זה אכלתי ביום שבת בין השעה 13:00 לשעה 15:00. לא, לא הייתי רעבה, וכן, היה בבית אוכל "אמיתי" שבישלתי בעצמי.


לפני שתתחילו להטיף לי על הפרעות אכילה, אני אגיד שזה לא קורה לי המון. אכילת הלב שלי היא בדרך כלל יותר מטאפורית ומתבטאת בחרדות ודמעות, ופחות בפשיטה על המקרר, ארון הממתקים, וכל מה שביניהם. העניין הוא שבדיוק שמענו על שחרורם של ארבעת החטופים, ותוך פחות מ- 10 דקות גם על נפילתו של ארנון זמורה, שהיה מקבוצת הצנחנים הוותיקים שגם בן הזוג שלי הוא חלק ממנה. עוצמת הרגשות והדיסוננס ביניהם, פגעו בי כמו גל צונאמי, והדרך הכי זמינה ומהירה לטשטש אותם הייתה עם מכת סוכר שתגרום למוח להיות באופוריה, לפחות מבחינה כימית.


אין לי משהו לומר כאן שכבר לא נטחן עד דק באולפנים העוסקים באופן אינסופי בפרטי החילוץ. גם לא לחדש משהו באופן כללי על אריג השתי וערב של שמחה ועצב, שממנו עשויים המדינה והחיים שלנו בה. ארנון ונועה, זמורת הגפן שנצבעה בגוון ארגמני, שני סמלים שמתלכדים לאחד, כמו ין ויאנג. 

אין לי היכרות אישית איתם, אבל עדיין יש לי תחושה חזקה שהנקודות שמחברות ביניהם לא תחומות רק בתוך אותו מבצע הירואי. רק מתוך מה שפורסם, אני מבינה שששניהם היו מעדיפים לא לעשות עניין מעצמם, או שיהיה עניין מסביבם. הם היו מעדיפים פשוט לממש את התשוקה שלהם לחיים, ולקדש אותם על פני המוות או על פני כל אידיאולוגיה שהיא. אני גם חושבת ששניהם לא היו רצים לקחת קרדיט, אלא רק אחריות, ובוודאי שלא היו שולחים מישהו אחר במקומם אלא להיפך, הולכים במקום אחרים. יותר מהכל, נראה לי ששניהם בעלי כוחות, אומץ ותעצומות נפש של גיבורים אמיתיים, שלא יזקפו לזכות עצמם גבורה, למרות שתמיד יפעלו מתוך תחושה של חובה ודאגה לזולת. כן, גם בלי קשר לתוצאות בסוף, לציניות, או לפוליטיקה.

 

העובדה שביניהם עצמם אין כזה דיסוננס רק הופכת את כל זה לצורם הרבה יותר, ומעמיקה את הבור שכל אחת מנסה, בדרכה שלה, למלא. הפער האמיתי הוא בין מי שבאמת עושה בחיים עצמם, לבין מי שמנהיג אותנו ממרומי לשכתו-מקלטו; בין מה שנכון וראוי שיקרה, לבין מה שקורה (או שלא קורה) בפועל. ישנו מאמץ עצום של מי שבשטח, לכסות את הפער הזה עם כל מיני טלאים - הפגנות, תרומות, התנדבות, צעקות, או אפילו רק חוסן ונשיאה שקטה בנטל של כל מה שקורה. 


הבעיה היא שמרוב טלאים, כבר לא רואים את הבגד. גם אם האריג אותו אריג, הגיע הזמן לבגד חדש. לא צריך משהו יוקרתי, הוט קוטור; רק משהו שיהלום אותנו, ויתאים למידותינו האמיתיות, בלי לחנוק אותנו ובלי ללחוץ עלינו. גם אם במקרה הניסיון למלא את החלל גרמה לעלייה במשקל. העניין הוא בדיקת המשקל שניתן לדברים החשובים באמת, לטובת המדינה והא.נשים שבה, לעומת אינטרסים אחרים. לפחות אצלי, כדי שאסתפק בסוף רק בחסה, צריך שיהיה מי שיחוס עלינו.


פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page