קשה נורא למצוא טורים ראשונים. חיפשתי. טוב, גוגל חיפש, אבל גם לא מצא.וכששאלתי אותו בפירוש "מה לכתוב
בטור ראשון"?, הוא נתן לי הפניות לתוכנות AI. למען הסר ספק, לא קיבלתי את הצעתו, אבל אני בכל זאת צריכה איכשהו להסביר מי אני ומה אני עושה פה.
כשיצא לי לנאום בהפגנות, הייתי תמיד מציגה את עצמי באותה דרך, ונראה לי שמותר לי להעתיק מעצמי גם לכאן:
שמי הילה מור זהבי, ואני משפטנית, פעילה בבונות אלטרנטיבה, אמא לשלושה, בת זוג לאחד, חברה לכל מיני, רבע אוסטרית, רבע קווקזית, ואפילו חצי מרוקאית (על אף שזה ממש לא ניכר עלי במראה, רק בעצבים). די סטנדרטית בסך הכל. מעל כל הדברים האלה, לפניהם, מאחוריהם ובכל הצדדים הרבים שלהם, אני אישה.
רק אישה.
תמיד אישה.
אני מדגישה את זה, כי הרבה מאוד דברים נגזרים מהנתון העובדתי הזה. דברים שקורים לי, שמעניינים אותי, שמפריעים לי, שמשפיעים עליי. דברים שאולי יעניינו גם אתכן, כי אני מניחה שאם אתן כאן, אז גם אתן מאמינות ברעיון הרדיקלי לפיו גם נשים הן בנות אדם (ההגדרה המצוינת לפמיניזם, על פי בל הוקס).
אה, ואני גם כותבת, עם דעות להביע וסיפורים לספר.
אז מורן זר קצנשטיין, שכבר שינתה לי את החיים, החליטה שזה יכול להיות רעיון טוב לשלב בין כל אלו, והעניקה לי פה מקום, טור, פעם בשבוע, כדי שאוכל לשתף אתכן ולהתעסק בכל מה שחשוב, אמנם סובייקטיבית אבל בגדר הסביר. בקיצור, היא הגשימה לי חלום. חלום שגם קצת מגשים אותי. ואני ממש מתרגשת ורוצה כבר להתחיל, אפילו בקטנה.
רק שניה לפני כן, אני חייבת, לטובת מחפשות עתידיות: זאת דוגמה לטור ראשון (הי גוגל!). תחליטו לבד אם היא טובה או לא, אבל לפחות מצאתן אחת.
*********
אז מה היה לנו השבוע? ביזבזתי כבר את רוב המקום על להצדיק את קיומי, כיאה לאישה, והמציאות שלנו כל כך הזויה, שקשה לבחור משפע ה'לא-נורמלי-זה-הנורמלי-החדש' שהיא מציעה. אנחנו, הנשים, חסרות בכל מקום. אני יודעת, זה בגלל שרובנו עסוקות כרגע בלהחזיק, רק איכשהו להחזיק. אבל אני לא תמיד מצליחה, וגם אם כן, עצם המשקל המוחזק לפעמים גורם לי לשקוע למטה. הסטגנציה מחלחלת מהחוץ לפנים ככה שגם אם אני שורדת, אני עדיין מרגישה תקועה. לכודה. וכן, אסור לי להתלונן כי החיים שלי הם, יחסית, תותים, והם מתנהלים באופן יחסית שגרתי - דיכאון שגרתי - שאיננו חריג בשום צורה. ועדיין הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו כדי לשבור את כל זה. משהו שהוא בשליטתי, עם תוצאות מיידיות ונראות לעין, שיכניס איזה צבע לתוך החור השחור שבתוכו אנחנו חיות.
ובהחלטה ספונטנית ואימפולסיבית, צבעתי השבוע את השיער לסגול. ממש סגול. לא חציל חום מתון כזה, וחס וחלילה לא סגול חיוור ביבי, אלא סגול עז. כזה שמזכיר את החבובות, וגרם לילדים שלי להצהיר שהם לא מעוניינים להיראות איתי בציבור. אתן אולי מרימות עכשיו גבה או שתיים, ולא מבינות למה אני בכלל מבלבלת לכן את המוח עם עניין אישי ושולי שכזה, ויש מי שיאמרו גם טיפשי, אבל הי, אנחנו נשים, ולפי מחקרים אנחנו מתעסקות בשיער שלנו כבר 30,000 שנה, כשרק חצי מזה זה בלסדר את השוונצים שקופצים. זאת פשוט דרך מסורבלת מצידי להגיד לכן שמותר לכן, גם עכשיו, במיוחד עכשיו, לעשות משהו גחמני ולא רציונלי. כי במציאות שבה אין לנו שליטה על רוב הדברים, ואנחנו לא יכולות לעשות לחיים או לחלקים מהם ריסטארט, זה ממש בסדר לעשות לעצמנו ריפרש. במיוחד אם אנחנו נתקעות. בשם האסקפיזם, ובשם ההימנעות (שלי) מקפיצת ראש כבר בטור הראשון לתוך אוקיינוס הכאב שורץ כרישי החרדה, תעשו משהו סגול ו/או חבובתי משלכן. אני לגמרי אפרגן.
ואל תדאגו, אני מבטיחה להיכנס למים העמוקים ברצינות בשבוע הבא.