הפחד על הסף

הפעם הראשונה שבה זכורה לי תחושת פחד אמיתית, היא בגיל ארבע. אחותי לקחה אותי איתה לצפות בסרט "מכסחי השדים" בקולנוע, שהוגדר (בטעות) כקומדיה. מעבר לגודל האולם והחושך שהיו מלחיצים כשלעצמם, סצינת הפתיחה של הסרט היא רוח הרפאים בספרייה, שהפכה לעצומה עוד יותר על המסך הגדול. האימה הטהורה שמילאה אותי גרמה לי למלא את האולם בזעקות, עד שאחותי הנבוכה שלא הצליחה להרגיע אותי, מילטה אותנו מתוכו.

 זאת גם הדוגמה הראשונה שיש לי לעובדה שפחד הוא לא רק רגש - הוא כוח שמכתיב מציאות ומשנה תוכניות, אפילו אם הוא לא רציונלי.

במשך השנים, ככל שהתבגרתי ונעשיתי מודעת להשלכות של היותי אישה, הפחדים הצטברו, ונוספו לי עוד כמה דוגמאות לכך, לא חריגות בכלל. אינספור מחקרים כבר הוכיחו - נשים מפחדות יותר. לא, לא בגלל שאנחנו "היסטריות". פשוט חונכנו במשך דורות לחשוב שאנחנו חלשות יותר ומסוגלות פחות, פגיעות יותר ושוות פחות, ובכל מקרה זקוקות לגבר חזק. בגלל זה למשל, רובנו עדיין נהסס להיכנס לבד לסימטה חשוכה, בניגוד למה שבאמת קורה במציאות ומגובה בסטטיסטיקה.

זה לא מקרי. כמו שיודעים הרבה פוליטיקאים שנבנו על הפחד מזרים ומכל מה ששונה מהם, הפחד הוא מנגנון לשימור השליטה. כאן מדובר במבנה החברתי שבו אנחנו נשארות קטנות, שקטות וזהירות, וגורם לנו לפחד יותר מהשלכות - מכך שיכעסו עלינו ולא יאהבו אותנו, ואז לא יהיה מי שיגן עלינו וימנע מדברים רעים לפגוע בנו. 

וזאת בדיוק הסיבה שעכשיו הפחד הזה צריך להשתנות, ולהפוך מכוח מצמצם למנוע פעולה. כי עכשיו, הקואליציה כעת נלחמת בדיוק במי ששומר עלינו ועל אכיפת החוק, במקום להילחם במי שעובר עליו. כמו בכל משטר דמוקרטי שמתערער, ההתקפה מכוונת כעת כנגד מי שאמורים להגן על האזרחים ולמנוע מהם סכנה - ראש השב"כ והיועצת המשפטית לממשלה. הם 'שומרי סף' משום שהם עומדים בשער ומבקשים לחסום את כניסתן של עבירות ושל שחיתות, ומתעקשים לשמור על טוהר המידות. אפשר לראות בהם סוג של ש"ג - לא מי שיצרו את הסכנה, כן מי שמנסים למנוע אותה. למרבה האבסורד, הקואליציה אכן מאשימה אותם - את הש"ג - אבל על כך שהם אכן מבצעים את תפקידם, בעוד שהיא מצידה דווקא מעוניינת להשאיר את השער פרוץ לעבריינים.

כנשים, ההיכרות העמוקה יותר שלנו עם הפחד, כוללת גם היכרות גדולה יותר עם תחושת חוסר המוּגנוּת, ולכן אסור לנו להשלים עם זה. לא כשרק לפני כ- 120 שנים העזנו להתגבר על הפחד והציות ולהשמיע קול כקבוצה. אנחנו חייבות להתייצב להגן בעצמנו על גלי בהרב מיארה, שעומדת לבדה מול מתקפה מאורגנת, מול גברים שמבקשים להשתיק אותה, להדיח אותה, מהסיבה היחידה שהיא לא מתיישרת עם רצונותיהם. זאת מתקפה שלכאורה מכוונת כלפיה בלבד, אבל היא בעצם על כולנו. על כל אישה שמבקשת להיות קול עצמאי, על כל מי שמעזה להחזיק בעמדות משלה, על כל מי שלא מוכנה לזוז הצידה בפני כוח גברי דורסני, ושמשלמת מחיר על היותה בעמדת כוח. 

כן, זה אומר למחות. להשתתף אקטיבית. המחאה כשלעצמה מהווה שומרת סף - מפני דיכוי, הפליה, פטריארכיה ודיקטטורה.

בונות אלטרנטיבה במיצג שומרות על הדמוקרטיה. צילום: יאיר פלטי

הפחד האמיתי הוא לא ממה שיקרה לנו, אישית וקבוצתית, אם נמחה, אלא ממה שיקרה לנו אם נשתוק; לא ממה שהמשטרה עלולה לעשות בהפגנה כזאת או אחרת, אלא ממה שהיא תעשה אם הרסן הדיקטטורי יוּתַר. העמידה מהצד היא מה שצריך להפחיד אותנו עד אימה, כי אם נאפשר לרמוס את שלטון החוק, להשתיק נשים בעמדות כוח, לכרסם במחסומים שנועדו להגן עלינו, אנחנו למעשה נאפשר לכוח להפוך לשחיתות, למדינה להתפורר לתוך כאוס חוקתי, ולחזקים לדרוך על החלשים. וזה מבעית יותר ומוחשי יותר מכל סצינה בסרט. 

אני חושבת שהמשמעות של להיות שומרת סף היא לאו דווקא להיות חסרת פחד. אם הפחד הוא רגש נשי יותר, אז כך גם האומץ - זה שיש לנו כשאנחנו צריכות לשמור על הילדים, על המשפחות ועל הקהילות שלנו. הפחד הוא הסימן שאנחנו צריכות לפעול, ולשמור עכשיו גם על הדמוקרטיה. אם נתייצב יחד, נבין שאנחנו לא לבד - המחאה מגנה עלינו ועל המגנים עצמם, ומחזקת את כולנו יחד. אם היא תהיה עוצמתית מספיק, הפחד - כמו כל פחד - יתפוגג, ממש כמו רוח רפאים, והשדים יחזרו לבקבוק אחרי שכיסחנו אותם.