עברנו יותר ממאתיים ימים. מאאאאאאאאאתיים, כשהדגש פה הוא לא בגלל שאני ירושלמית בנשמתי, אלא בגלל שנשמתי פשוט צועקת. צורחת, אבל בלי להשמיע קול אמיתי. אין מנוחה בלילה, אל הבוקר קשה להתעורר, וממילא ההבדל בין הערות לשינה מיטשטש כשהכל נראה כמו הזיה מסויטת. הקצב של האירועים ומהותם הוא כזה שאני לא מצליחה לעמוד בו, לתפוס אותו. רק לפני פחות משבועיים, יותר מ- 300 אמצעי לחימה מעופפים מסוגים שונים שוגרו מאיראן לכיווננו. איכשהו, בגלל שכולם יורטו ולא נגרם נזק ממשי, כולם כבר רצו הלאה, כאילו לא נגרמה שום טראומה ולא מדובר בלילה הכי אפוקליפטי שראינו אי פעם מחוץ לקולנוע. התחנה הבאה: הכנות לחג שאין בו שום דבר לחגוג, שרק מזכיר לנו כמה איבדנו כיוון ואנחנו הולכים מהחירות אל העבדות במקום להיפך. ואז ליל הסדר, ששום דבר בו לא בסדר, והעמדת הפנים שבו גדולה מאי פעם, בלי קשר למוצא עדתי.
ועכשיו חול המועד. סוף סוף מילה שקצת יותר מתאימה לסיטואציה, של מעידה לתהום. ועדיין הקניונים מלאים, והכבישים פקוקים עם משפחות מטיילות, וריח המנגל נישא באוויר. אנחנו בתפקוד מלא. מאולץ, רובוטי וכפוי, אבל למופת. כבר מהרגע שבו היה ברור מי תהיה ההורה שיישאר עם הילדים בבית כשבגלל האיראנים בוטלו המסגרות.
אנחנו פשוט כל כך טובות בזה, בלהתעשת ולאסוף את עצמנו. אין לנו ברירה. אין לנו לגיטימציה אחרת. אומרים לנו להפסיק להתפנק ולבכות "כמו ילדה" ולהתחיל להתנהג "כמו גבר", ולשאת בנטל. גם כשזה בלי שיוויון מלא וגם כשזה לבד. ובאמת, אנחנו מתפקדות מדהים: תראו את כל הלוחמות הגיבורות, נשות המילואים, בנות הזוג, ורבבות המתנדבות. כולן לא סתם מתפקדות, אלא גם מובילות ומנהיגות, באופן לא פורמלי, נטול יוקרה ותהילה, את החיים עצמם. אפילו ראש פרויקט החץ, שפשוטו כמשמעו הציל את חיינו, היא אישה.
אבל מי שמקבל את כל ההחלטות כרגע הם גברים. מה שבאמת שלח אותי אל כדור הואבן בליל התקיפה האיראנית הייתה התמונה שפורסמה הקבינט הבטחוני, שהיה כולו שחור וגברי, ולא במובן המושך. השרה היחידה שם איננה חלק מהקבינט המצומצם שבאמת קובע, ובעצם מהווה בקושי חותמת גומי (שלא לומר, מלחכת פינכה).
אני באמת לא מבינה איך, איך יכול להיות, שהחליטו, מחליטים ויחליטו, עם אפס ייצוג ל- 51% מהאוכלוסייה? איך דווקא משם אנחנו נפקדות? גם אם זה לא בכוונה מצידם או מצידנו, התוצאה היא שלא מביאים אותנו בחשבון. ואנחנו כבר יודעות מה המחיר האמיתי, במזומן, של ההתעלמות מאיתנו. זה מחיר שנגבה מכיסנו, מגופנו, מחיינו, מזמננו, מנפשנו בחצי השנה האחרונה בעקבות ההשתקה של התצפיתניות, ההתנכלות לשומרות הסף, עצימת העיניים העולמית מהפשעים המיניים של החמאס, וכל יתר הדברים שהביאונו עד הלום. אלו שאולי היו נראים אחרת אם רק היו יותר נשים בהנהגה?
כנראה שאני לא מחדשת לכן כלום ושהמחקרים שמוכיחים שמעורבות נשית בתפקידי הנהגה מובילה לשיפור, חוסן ושגשוג בכלכלה, בביטחון, בחברה ובכל תחומי החיים, וגם מורידה את רמות השחיתות, מעניינים אתכן כרגע בערך כמו העונה הראשונה של האנטומיה של גריי. אבל אני בכל זאת מתעקשת. אני באמת לא יכולה לסבול יותר לשמוע ש"מה שהיה הוא לא מה שיהיה", שנדרש שינוי, ואז פשוט לראות איך הכל חוזר להיות בול אותו דבר, בזמן שאנחנו מחזיקות הכל. אני יודעת ומבינה שכרגע לרובנו (כולל אותי) אין כוח מנטלי או מורלי, אבל אנחנו חייבות, כדי שיהיה לנו איזשהו כוח חברתי ופוליטי; כדי שיקשיבו לנו, ולמה שחשוב עבורנו, וכדי שיסתכלו על התמונה בכללותה, עם כל הפרטים שגנרלים אינם מבחינים בהם, ונחוצים להישרדות, לחוסן ולקיום לא פחות מאשר תחמושת ארטילרית.
זה ממש לא כזה מסובך. הגיע הזמן (וכן, עכשיו זה כן הזמן) לשים את הדגש על כל המתפקדות, ממש בתוך בתוך ה-פ' של המילה. כל אחת צריכה להתפקד למפלגה שהכי מתאימה לה, שמשקפת את עמדתה ודעותיה, והיא חושבת שהיא באמת יכולה לסמוך עליה. אנחנו צריכות להיות לא רק שותפות בהגדרה של מה הן המטרות, אלא גם בקביעה של הדרך שבה נגיע אליהן. אין לנו מה לפחד מללכת בה, במיוחד אם נלך בה יחד, וניצור כוח משותף בכל מפלגה, שיגרום לנבחרים, הקיימים והעתידיים, ליטרלי לספור אותנו. ואולי גם סוף סוף להגדיל את מספר הנבחרות. זה משהו אמיתי, ממשי ונמצא בשליטתנו - בדיוק כמו לצבוע את השיער לסגול - ואתן יכולות לעשות את זה בקלות, ממש כאן, למי שרק תרצו. כבר הוכחנו שאנחנו יכולות להיות נשות ברזל, קטן עלינו מספרי ברזל. קדימה להתפקד.