רגשות-מהצד הנכון של האלימות

משהו בפוגרום של ערב יום הזיכרון ברעננה שבר לי עוד משהו בלב. ראיתי את הסרטונים, את הצעקות, את האלימות.

אבל מה שלא הצלחתי לעכל – זה התגובות.

ולא, אני לא מדברת על המאפיוזיות או הגידופים.

דווקא הקולות ה"מתונים", המאוזנים־לכאורה הם שהכו בי.

אלה שאמרו:

"טוב, זו אצבע בעין... גם להם יש רגשות... אי אפשר לצפות מהם להכיל דבר כזה."

מסתבר שרגשות, בישראל 2025, מותרים רק אם הם מהצד הנכון של האלימות.

משפחות שכולות שדורשות לשטח את עזה כדי שמות יקיריהם לא יהיה לשווא-מוטיבציה קדושה.

משפחות חטופים שמתחננות-תחזירו אותם הביתה כבר!!- מלחמה פסיכולוגית של החמאס. כי צמא לנקמה הוא לגיטימי.

אבל חמלה? מורכבות? כאב שלא מתאים לנרטיב?– זה כבר מעורר פרובוקציה. אני לא מאוד מבינה או מתחברת לקונספט של הטקס המשותף. אבל אין למה שקרה בערב יום הזיכרון ברעננה שום הצדקה.

רגש הוא לא פשע. חמלה היא לא איום.

ואסור לנו לשתוק לנוכח האלימות שהתרחשה שם. זה חור שחור שיבלע את הכל אם לא נעצור אותו. ככה עברנו מ-"צדק צדק תרדוף" לחברה שכל מה שהיא עושה – זה לחפש הצדקה לרדוף אחרים. והפעם – רדיפה על עבירה רגשית.

כי יש כאן כאב.

אבל הוא לא קיבל אישור מאותם ביריונים עם תסביך קורבנות. וזה מה שהזכיר לי את הטקסט הבא..

Chat GPT

ביריונים עם תסביך קורבנות

יום אחד גיליתי שאני חיה בעולם שבו – כל מה שתאמרי וכל מה שתשתקי –יכול ובהכרח ישמש נגדך.

מתישהו. פעם, באיזו מחברת שהחזיקה את השפיות שלי מודבקת בסלוטייפ, קראתי לזה עבירה רגשית. זו ההגדרה הכי טובה שהצלחתי להגיע אליה כדי לתאר את התחושה הזו:

שנענשתי – לא על משהו שעשיתי, אלא על משהו שלא דמיינתי שאסור.

לא היו לי מונחים מקצועיים לחוויה הזו.

לא ידעתי שאני צריכה כאלו.

קראתי לזה הבריון האומלל...אתן יודעות, הדמות הזו שמצליחה באורח פלא לשלב כוח בלתי מרוסן עם תחושת רדיפה. זה שתוקף, מעליב, משת(י)ק – ועושה את זה באמתלה של הגנה עצמית או פגיעות.

בריון עם תסביך קורבנוּת.

המסקנה שלי היתה שזה נובע מעולם פנימי שבו הרצון הזה להתקרב למישהו –שרובנו היינו מפרשות כאהבה – נובע בעצם מצורך לשלוט. הערכה היא למעשה קנאה וצרות עין, והבסיס למערכת יחסים זוגית או אחרת הוא לא שותפות או הדדיות בריאה, אלא שימוש נצלני שרואה בצד השני לא רק אובייקט לסיפוק צרכים, אלא כזה שאמור לבטל את עצמו בתהליך.

ללא רגשות.

בלי זכות לקיום נפרד.

הבריונים המסכנים הללו מסתכלים על העולם מתוך קונסטרוקציה תודעתית סדורה של פרשנות הפוכה לגמרי.

"חוקי הפיזיקה" שלהם מתנהלים כאילו כדורים נופלים כלפי מעלה.

וזה מה שהופך את האלימות הרגשית לכל כך מתעתעת.

זה לא רוע רגעי – זו מערכת הנחות יסוד שאומרת:

הכול מגיע לי. מי שלא משרת אותי – פוגע בי. וכל פגיעה בי מצדיקה השתוללות.

העניין הוא – שהמציאות, מבחינתם, לא סובלת חריגה.

אם יש לך קול, מחשבה או פרשנות משלך – זו למעשה בגידה.

אם הרשית לעצמך להביע אכזבה, רצון או צורך כלשהו – גם אם רגשי, מינורי, אנושי – זו חוצפה.

כאילו את כפויה טובה או דורשת משהו שאינך ראויה לו.

ביקורת או הצבת גבולות? זו הכרזת מלחמה.

ברגע שאת מסמנת איפה את נגמרת והוא מתחיל – זה מתפרש כהתקוממות.

במיוחד כשאת לא רק מפסיקה משהו, אלא גם מעזה לבטא עמדה מוסרית.

בעולם הזה, הבעת כאב נתפסת כאיום –כי את לא רק אמורה לסבול בשקט –את אמורה להכיר תודה על זה שהפסיקו את הכאב שנגרם לך.

אבל הכרת התודה הזו, והשתיקה, הן לא הסוף – הן חרב פיפיות.

כניעה שמזמינה החרפה של הדרישות.

כי הסיפוק האמיתי של הבריון האומלל נובע מחציית גבולות.

ההכנעה ממכרת – וצריך להגביר את המינון כדי לספק אותה.

זה חור שחור שלעולם לא יתמלא.