השבוע אנחנו מתעסקות ברבנות, או ליתר דיוק, במינוי רבני ערים. את בטח אומרת לעצמך: "נו באמת, זה מה שחשוב להן עכשיו? יש לי כל כך הרבה על הראש, אנחנו עדיין באמצע מלחמה, ואני בקושי גומרת את החודש, מה אכפת לי כרגע מרבני ערים? שימנו את מי שהם רוצים, יש לי עניינים בוערים יותר".
בגדול, את צודקת. למי יש כוח עכשיו לעוד מאבק, ועוד אחד כזה שלא נראה קשור לחיים שלנו. בטח לא שוב בעניין של כפייה דתית, שהפכה כבר לחלק כל כך שגרתי בחיים שלנו. גם אני, בתור מי שגדלה בבית מסורתי יחסית, עם אמא מרוקאית למהדרין, חונכתי לכבד את הדת אפילו אם אני לא מסכימה איתה. אני לא מאד שונה בזה משאר החברה הישראלית. נדמה לי שבסופו של דבר רובנו משלימים עם הנורמות הדתיות מכוח ההרגל, הסובלנות וההכרה בחשיבות היהדות, גם אם אנחנו לא ממש מאמינים בהשקפה שיצרה אותן.
אז כן, כל מה שיש לך על הראש הוא הרבה יותר חשוב ודחוף מזה.
רק לא לממשלה.
עובדה שזה מה ששריה בוחרים לקדם כרגע, על חשבון כל הדברים האחרים. לצערי, לא מפתיע שהם עוסקים בטובתם האישית על פני טובתנו - האישית והכללית - ובהישרדותם הפוליטית. והעניין הזה, של מינוי רבני ערים, נולד הרבה לפני השביעי באוקטובר, במסגרת כל חוקי ההפיכה המשטרית שהיו מתוכננים. הם כאילו נשכחו, אבל ממש לא נעלמו. וזה כבר מראה למה זה צריך להיות חשוב מבחינתנו, כסנונית ראשונה המבשרת על בואם המתקרב של כל יתר החוקים המופרכים והבלתי דמוקרטיים.
אבל אותה סנונית היא בעייתית מאוד גם בהקשר הספציפי שבה היא עוסקת, אותו הקשר שבו קבע בג"ץ לפני למעלה מ-35 שנה את הזכות לשוויון מגדרי ועקרון איסור האפליה מטעמי מגדר. בזמנו, במסגרת פסק הדין בעניין פורז נגד להט, עלתה לדיון בדיוק אותה שאלה של השתתפות נשים בהליכים לבחירת רב עיר, ונקבע כי ישנו ערך רב לקיום השוויון בהם, ולכן נפסלה החלטת מועצת עיריית תל אביב שמנעה את השתתפותן של נשים באותם הליכים.
כלומר, הצעת החוק והשינויים המתוכננים בה (שאת יכולה לקרוא עליהם כאן) מנסה לפגוע בפסיקת בג"ץ, בעקרון השיוויון, ולמעשה להחזיר אותנו אחורה. לא מספיק שעל פי הזרם החרדי-אורתודוקסי השולט במדינה בכלל וברבנות בפרט, נשים, מוכשרות וטובות ככל שיהיו, אינן יכולות להיות מוסמכות לרבנות גם אם ילמדו ויעמדו במבחנים, הן גם לא יהיו בעלות השפעה התואמת את שיעורן באוכלוסייה על בחירת רב העיר בה הן עצמן מתגוררות. אגב, אותו רב יכול מצידו להיות גם עבריין מורשע שישב בכלא ועדיין לכהן בתפקיד במשך כל חייו, משום שהדרישה היחידה ממנו תהיה הצהרת אמונים והתחייבות לרבנות הראשית.
יכול להיות שעדיין תאמרי: "אז מה אכפת לי? גם ככה אני לא צריכה את רב העיר והוא לא משפיע עלי בשום דרך. תעודת כשרות לא חשובה לי, ורישום נישואין אני יכולה לעשות רק דרך משרד הפנים כי ממילא אני לא חייבת להתחתן ובטח לא דרך הרבנות"
ושוב, את צודקת.
מותר לך להתעלם מכך שלרבות מאיתנו ענייני כשרות ורישום נישואין כן חשובים, משום שהם נתפסים כחלק ממסורת ומורשת של זהות יהודית כללית יותר;. ומכך שלעניינים האלו יש השפעות חברתיות וכלכליות גם עלייך.
אבל את לא יכולה להתעלם מהפגיעה בשיוויון.
וזאת בעצם, הסיבה היחידה שבגללה צריך להיות לך אכפת: העובדה הפשוטה שהפגיעה בשיוויון וההשפעה על הצביון היהודי והדמוקרטי של העיר והמדינה שבה את מתגוררת, ממש לא תעצור בזה. החוק הזה מהווה שחיקה נוספת של הסטטוס קוו ביחסי דת ומדינה, ומעצים מאוד את אחיזת היהדות החרדית בממסד הרבני (שהוא המוסד הדתי היחיד בעולם המערבי שהינו חלק בלתי נפרד מהמדינה, ושמהווה מונופול ריכוזי בהקשרים אישיים רבים בהם אנו מחויבים אליו). החוק מחזק את היותו של ממסד זה גוף מקובע וסגור, המופרד ומנותק מהחברה על גווניה ואורחות חייה, ונותן לו לגיטימציה להישאר כזה ולשמור על הפער בין התפיסות שלו לבין אורחות החיים של רוב הציבור - כן, גם הדתי. הפער הזה הופך, דרך החוק הזה והחוקים האחרים שמתוכננים, לתהום של ממש, שלתוכה נופלות (שלא לומר, מושלכות) הנשים.
ומה שאת יכולה (ולדעתי גם צריכה) לעשות, לגמרי מנוחות ביתך וכורסתך, זה להיכנס לקישור, להירשם לאתר (אם טרם נרשמת) ולכתוב שאת מתנגדת. כי עם כל הכבוד והסובלנות לדת, לא ניתן להצדיק את ההתעלמות המוחלטת והקרבת הזכויות הבסיסיות על ידי מי שאינו מכיר כלל בזכויות האלה. מינוי רב מקומי צריך להיות על פי רצון הציבור שאותו רב ישרת ולהתאים לסדרי העדיפויות והצביון של העיר ושל מי שמתגוררות ומתגוררים בה, בדיוק כפי שהיה מקובל ביהדות בעבר: המציאות היא זאת שצריכה להיות חזקה יותר ולהכתיב את האידיאולוגיה ואת השינויים הנדרשים, ולא להיפך.