top of page

אי-מהות ישראלית



החל מהשבוע שעבר, עם יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אנחנו נמצאות בימים הנוראים באמת. השבוע, ביום הזיכרון ויום העצמאות, הם מוסיפים סחרור עוצמתי לסופה שטורפת לנו את החיים וחושפים עומקים חדשים של התהום.


סבתא שלי ז"ל סיפרה שהתחושות בה' באייר תש"ח היו של פחד ואיום קיומי, אבל גם של שמחה, שחרור ועצמאות באמת. והם רקדו וחגגו ברחובות. 76 שנה לאחר מכן, נוכח באוויר רק החלק השלילי של התחושות. בין היתר, כי המשקל של יום הזיכרון השנה מכריע, תרתי משמע. לסטטוס של סבתא כאם שכולה (הדוד שלי, שמעון זהבי ז"ל נפל בלבנון ב-11 בנובמבר 1982), הצטרפו בשנה האחרונה 1294 הורים ששכלו את ביתם או בנם, חלק מ-1594 חללי וחללות צה"ל ופעולות האיבה שנפלו השנה (כמות השווה ל-15 שנים "רגילות"). ההבנה הקשה ביותר שהמספרים האלו רק יגדלו, ושמות נוספים ייחרטו בלבנים הריקות, הממתינות להם בהיכל הזיכרון הממלכתי.


כאמא, ההבנה הזאת ממלאת אותי באימה ובעתה משתקות. אני פשוט אוהבת את הילדים שלי יותר ממה שאני עשויה לקדש כל עקרון או פוליטקאי. בכלל, אני חווה את האימהות כאילו הלב יצא לי מהגוף (שלוש פעמים), ומסתובב לו מדי יום בעולם. ומילא בעולם, אבל במדינת ישראל.


לפני בערך עשור, כתבה ליהיא לפיד טור מופתי על "להיות אמא ישראלית". הוא באמת נהדר, אבל כשחזרתי אליו עכשיו הבנתי שמשהו, באמהות ובישראליות השתנה, או לפחות הוטל בספק. אמנם חלק מהדברים עדיין בתוקף, אולי אפילו ביתר שאת, רק לא באותו מובן ועם אותם הקשרים. אני לא בטוחה שאחרי כל מה שעברנו, לפני ה-7/10, ובוודאי אחריו, עוד אפשר לדבר על אם-טיפוס אחת, מישהי שהיא זיקוק המהות של "אמא ישראלית". אני חוששת שהמכנה המשותף כבר התפרק לגורמים ולמחנות, במקום מכנים; ואם הוא עדיין קיים, עיקרו המהותית היא עצב וכאב, שחוץ מהם אין עוד מה להגיד. הכל כבר נאמר (אפילו שלא יושם או הופנם), וכבר אין מילים. רק סימני קריאה וסימני שאלה. ואלו שמעסיקים אותי, כאמא, הם בקשר ל *איך* להיות אמא ובישראל, ולא בקשר ל'מה'.


למשל, איך להחביא את הילדים, בתסריטים שהמציאות המחישה והדמיון לא סובל?

ואיך לקבל את האקראיות, הכאוס וחוסר השליטה המינימלי, ובכל זאת לצאת מהמיטה ולנסות לחיות, בשבילם?

איך לממן שיעורים פרטיים, אבחון פרטי ופסיכולוגית פרטית, כדי שבכל זאת יממשו את הפוטנציאל שלהם אחרי שבין הקורונה, המבצעיים הבטחוניים והמלחמה, כבר 5 שנים לא הייתה שגרה ברורה ורצופה, בלימודים ובכלל?

ואיך לעזור להם להתמודד עם התקפי חרדה, כשאני חווה כאלו בעצמי, או לתת להם תחושת בטחון כשגם אצלי לא בטוח שהיא תחזור?

איך להישאר מעודכנת כל הזמן בלי לשים בטלוויזיה חדשות?

איך לזכור ולהזכיר מראש שמדובר בצפירה ולא בתחילת אזעקה?

איך לתכנן טיול בת מצווה עם האנטישמיות בעולם, שלא לדבר על מחירי הטיסות?

איך, אחרי שמסרתי אותו בברית המילה כדי שיכאיבו לו, יכריחו אותי לעשות את זה שוב, ולא תמיד אוכל לנחם או אפילו לקבל אותו בחזרה?; ולכן, איך בפועל לשבור לו את שתי הרגליים, כי הוא לא מפסיק לדבר על זה שילך לקרבי (וגם לבת שלי, כי סוף סוף יש בצה"ל אפשרויות לחימה גם עבורה)?

ואיך גם הנכדים או הנינים, אם יהיו, כנראה יהיו בצבא?

איך א-סימטריה היא לא רק טרנד אופנתי עיצובי, אלא ממש מדיניות ממשלתית?

איך ללמד אותם להתנגד בלי להיפגע מאלימות, או להביע דעה שונה בלי להתרחק מחברות וחברים?

איך להשיג להם דרכון זר ולנבא סיכויים לעתיד במקום אחר?

איך גם ב- 2024, אני שוקלת בכל החלטה שיקולים שגבר בחיים לא יחשוב עליהם, וכשאני חושבת על זכוכית שנשברת, האסוציאציה שלי היא לא ניפוץ תקרה, אלא מטאטא ויעה לניקוי הרצפה? איך לא להעביר את זה בתת מודע לבת שלי?

איך להיפטר מהאשמה שאני סוחבת מרגע שנולדו, במיוחד כשההנהגה אפילו לא מוכנה לקבל אחריות?

ואיך תוכל לצמוח כאן הנהגה אחרת?

איך אפשר לעזור ולתרום ולהתנדב?

איך להמשיך להצדיק את המחיר של החברים, המשפחה והקרובים שנפלו בשביל המדינה הזאת?

איך למצוא ביוטיוב את הסרטונים עם השיר על השעות החשוכות של הלילה?

איך לעזאזל כל הלא נורמלי הופך לנורמלי?!

איך לא לאבד תקווה, איך להיאחז באמונה, איך להמשיך להגיד ש"יהיה בסדר"?


אולי אני צריכה לתת להכל את התשובה הכי אימהית וישראלית שאפשר, לטוב ולרע:

איכשהו.

רק כדי שיהיה גם טוב לחיות, בעד ארצנו.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page