top of page

בסימן קריאה


מאז שלמדתי לקרוא, הייתי תולעת ספרים. יש לי אפילו צלקת בפנים, שנגרמה מכוננית ספרים שהתהפכה עלי כשטיפסתי עליה כדי להגיע לספר במדף העליון. סוג של החטא ועונשו. בהתאם, שבוע הספר תמיד היה חגיגה אמיתית מבחינתי. ציפיתי לו מדי שנה בהתרגשות, כי ידעתי שאבא שלי יקח את הזמן ואותי  אל הדוכנים. 


גם השנה, במיוחד השנה, ציפיתי לשבוע הזה (שמזמן כבר הפך ליותר משבעה ימים). אני יודעת שלחלקנו הקריאה במצב הנוכחי קשה, כי אין שקט, פניות מחשבתית ומרחב לדמיון או לנשימה, וקשה להתרכז בספר ולסיים אותו. גם אני הייתי שם. אבל אז גיליתי ששינוי סוג הז'אנר שאני בדרך כלל קוראת, יכול באופן מפתיע להתגבר על זה. במקרה שלי, ספרי מתח היו אלטרנטיבה טובה לניצול הדריכות שלי. זה יכול גם להיות רומן רומנטי, ביוגרפיה מעוררת השראה, או בקלאסיקה מוכרת שחודשה. 


מבחינתי, העיקר להרגיש שאפשר להעביר דף, ולו במובן המילולי בלבד; שיכולים להיות עולמות אחרים וסיפורים נוספים, ולו בין הדפים בלבד; ולהיזכר שעדיין ישנה תרבות כלשהי, ודברים שהם על זמניים ואוניברסליים. קריאה ומחשבה הם סוג של מרד ולחימה, כי דווקא ההליכה לאיבוד בין המילים יכולה לעזור לי למצוא את עצמי בהן, וההימלטות מהחיים, רגעית ככל שתהיה, גורמת לי להבין משהו עמוק לגביהם.


אז השבוע, לשם שינוי (ביותר ממובן אחד), החלטתי להקדיש את הטור להמלצות קריאה שוות, על ספרים שכתבו נשים ועוסקים בנשים ומביאים את קולן ואת כל הרבים שעימן הן מתמודדות. כחלק מהאחווה הנשית, השבוע כתבה איתי חברתי הנהדרת, שירה פרידפרטיג סיטון שהיא "קוראת בין השורות" - יוצרת ואוצרת תוכן תרבותי, כותבת ועורכת, יזמת ומנחת מועדוני קריאה נפלאים פרונטליים ובזום.


אז הנה מה שבחרנו עבורכן: 


כתב כמויות /ורד גלאון, הוצאת שתים 

על הסטנדרטים החברתיים-תרבותיים והשפעתם על הבחירות שאנו עושות בחיינו והשיפוט שלהן.

יסמין היא אדריכלית בת ארבעים פלוס. מעולם לא הייתה לה זוגיות משמעותית, אין לה ילדים משלה והיא גם לא רוצה. מתאים לה להיות דודה לילדי החברות והמשפחה. ובכל זאת, בכל יום כמעט היא נדרשת להסביר ללקוחות, לקבלנים ולפועלים שאיתם היא עובדת, שהיא נטולת ילדים "מבחירה ולא כתוצאה מתקלה רפואית". כשנכנס לחייה דניאל, חוקר משטרה מחוספס, ה'בית' של יסמין מתערער והיא נדרשת לתת מענה, בעיקר לעצמה, על אותה הבחירה.

הסיפור נכתב לפי המבנה של "הספר הכחול" של מקצוע האדריכלות. שמות הפרקים תואמים את פרקי אותו הספר: יסודות ברזל, יציקות בטון, עוגני קרקע ועוד - בחירה מעניינת מבחינה ספרותית-צורנית, המעמידה בסימן שאלה את היסודות שעליהם בנויים החיים שלנו בכלל.



הנוסעת האחרונה/טל ניצן, הוצאת עם עובד

על חוסן נשי, אחווה בין נשים וכמה טוב אפשר לעשות כשמתחברות יחד נגד כוחות הרשע.

נינה סימון בנבנישתי היא אישה צעירה בתחילת שנות העשרים שלה. הוריה התגרשו כשהייתה נערה והיא נזנחה לנפשה. אביה עזב את הארץ, אמה נישאה בשנית וילדה תאומים, בן ובת. נינה גרה איתם פיזית, אך לא חיה איתם מבחינה רגשית. הם רואים בה- והיא עצמה מרגישה- כסרח עודף, ולכן נאלצת לגדל את עצמה, תוך כדי מסע הרס עצמי, מפגש עם נשמות אבודות כמותה, שיקום, וקביעת עקרונות לחיים שיגרמו לה לאחוז בהם ולהינצל.




רסיסי לילה/אילה דקל, הוצאת שתיים

על נשים חלוצות ופמיניסטיות, שסיפורן נעלם (או הועלם) באתוס הציוני.

סיפורה של החלוצה חיותה בוסל, שכבר בשנת 1908 פעלה למען זכויותיהן של נשים בסיפור הציוני, נלחמה על זכותן של נשים להיות פועלות ולשאת נשק, והייתה ממקימות תנועת הפועלות העבריות. על אף כל זאת, שמה אינו מוכר וכמו נשים רבות, היא נדחקה, שלא בצדק, לשולי ההיסטוריה. הספר מבוסס על יומנה האישי, ושופך אור על דמותה ועל מסע חייה הייחודי והמרתק, כמו גם פותח חרך הצצה לחייהן של נשים במאה הקודמת ולמאוויהם הכמוסים ביותר. 



דיאטלנד/ סארי ווקר, הוצאת מטר

על פמיניזם ומחאה בכלל, ועל דימוי גוף בפרט.

אלישיה, או כמו שכולם מכנים אותה- תות, היא אישה צעירה ומאוד שמנה. היא מתחבאת מאחורי בגדים ארוכים ושחורים. לפרנסתה היא עובדת כעוזרת לעורכת ראשית של מגזין ביוטי-שקר-כלשהו. התפקיד שלה הוא לענות לנערות שכותבות למגזין עם שאלות שמעסיקות אותן על בנים, מין, חצ'קונים, הפרעות אכילה ועוד עניינים של נערות. התפקיד הזה מוביל את תות לתוך מערבולת של אירועים, שבמהלכן היא מוצאת את עצמה מעורבת בשערוריות פמיניסטיות אלימות ועוברת תהליך גילוי עצמי והשלמה. הספר לא רק עוסק בנושא חשוב, אלא גם עושה את זה גם בצורה מעניינת ומעוררת מחשבה והשראה.



גאווה ודעה קדומה/ג'יין אוסטין, הוצאת ספרים בעלמא

על נשיות של פעם, פמיניזם על-זמני וקלאסיקה שלא נס ליחה - והכל בתרגום חדש ומוער שמדגיש עד כמה מעבר לסיפור אהבה מקסים עם סוף טוב, מדובר בטקסט בועט, חתרני, מצחיק ונשי מאוד.

ג'יין אוסטן הקדימה את זמנה במובנים רבים מאוד: היא הייתה אישה כותבת בעידן שבו נשים לא קיבלו עידוד לכתוב (ולעתים קרובות גם לא לקרוא). היא השמיעה את קולה אף שחיה בתקופה שבה מצופה היה ממנה להיות בשקט. והיא הייתה ביקורתית כלפי החברה שבה חיה - האצולה הזעירה הבריטית - וכלפי הדרך שבה יחסי הכוח שבין גברים לנשים פעלו. היא עשתה את כל זה בהומור ובאירוניה שהזמן כלל לא פגם בהם.  ההערות בגרסה החדשה הזאת עוסקות בכללי הנימוס, בפמיניזם, באופנה, ביחסים בין המינים ובהיסטוריה, וכתבה אותן אביגיל קנטרוביץ, שגם היא משלנו ב"בונות אלטרנטיבה", ואפילו סידרה רק לנו מחיר מיוחד וסודי לרכישה





שיעורים בכימיה/ בוני גרמוס, הוצאת תכלת

על אישה שרק רוצה להגשים את עצמה ואת חייה, ועל הדרך שעשה הפמיניזם מאז שטרם נקרא בשמו, וכמה עוד יש לנו לעבור.

הכריכה הורודה והקלילה של הספר עלולה להטעות לגבי תוכנו, המביא באופן קולח ונוגע ללב את סיפורה של אליזבת זוט, כימאית, אשר נאלצת לבשל בתוכנית טלוויזיה לעקרות בית לפרנסתה, לאחר שהאקדמיה דחקה את רגליה ואף דחפה את ידיה לגופה של אליזבת. כמו כל דבר שהיא עושה, החל מחינוך בתה היחידה ועד להכנת קפה, אליזבת מתייחסת לתפקיד ברצינות רבה ומשקיעה בו זמן, תכנון והרבה שכל, כשהיא מוקפת בדמויות נהדרות, החל מהשכנה המבוגרת ועד לכלב שמבין הוראות אנושיות במדויק.

 


פמיניזם כפי שלימדתי את בנותיי/ מיה טבת דיין, הוצאה עצמית

על הכל!

ד"ר מיה טבת דיין היא סופרת, משוררת, מרצה לספרות ושירה והוגה פמיניסטית. מי שעוקבת אחריה במדיות השונות מכירה את היותה עקבית בהצגת עוולות והתנהגויות חברתיות-תרבותיות הפוגעות בנשים תחת ההאשטג #הגיע_הזמן_לספר_סיפור_חדש. בספרון הקטן והכל כך חשוב הזה, היא מאגדת 18 מסות הגותיות בסגנון ממואר, שהיא קוראת להן "מחשבות". בכל אחד מהפרקים היא מדברת שוב על העיקרון וההכרח לספר את סיפור החיים הנשי דרך עיניים נשיות, ולא אלו הגבריות להן הורגלנו. זהו הסיפור על הדם, על השיער, על עבודת האימהות, על ההחפצה, היופי והבושה ועוד.

כל אחת מהמסות היא בעלת חשיבות רבה להבנת האופן בו מתעצבת תפיסת עולם פוגענית, מנמיכה ודורסנית, שיוצרת שבי פסיכולוגי של חוסר מסוגלות נשית.

 


אז לפי איזה ספר אתן בוחרות להיות? (ספרו לי בתגובות)

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page