הימים שעברו ממוצ"ש ועד עכשיו היו כל כך אינטינסיביים, גם באירועים שבהם וגם ברגשות שאיתם, שהזמן שחלף בהם מרגיש לי כמו חמישה חודשים, או חמש דקות. אולי זה הכאבים החיצוניים (של הגוף והשרירים) והפנימיים (של הלב והנפש), שיוצרים מין עיוות זמן-מרחב כזה, או שזה פשוט המשך של כל העיוותים האחרים הבלתי נתפסים שקורים מול עינינו. חלקם כאלו כי המצב עצמו מטורלל, אבל חלקם מעוותים בכוונה, אחרי שעברו מניפולציה שנועדה לגרום לנו להתבלבל ולפקפק במה שאנחנו יודעות, מבינות, וחוות; כאילו אין בכלל עקרונות בסיסיים, והחיים מתנהלים בתוך מציאוּת מדומה אינדיבידואלית, שהרי "עולם שקרי ועקבי תואם את צורכי המחשבה האנושית יותר מהמציאות עצמה" (מילותיה של חנה ארנדט, שאני רק אזכיר שהייתה מומחית למאפייני משטרים טוטאליטריים).
אני לא מדברת על מחלוקות אידיאולוגיות, דעות שונות ומגוון פרשנויות. כל אלו רצויות ואפילו חיוניות בדמוקרטיה. צריך לנהל עליהן שיח, כמו זה שהובילה ביום שלישי בערב (ראש חודש אלול) מירב לשם גונן המדהימה. המטרה שם לא הייתה לשכנע א.נשים להסכים, אלא לגרום להםן להבין, לנסות לראות דברים מזווית שונה.
הבעיה היא שיש מי שמנצל את זה כדי לגזול את דעתנו, לייצר אשליית אמת שבה היוצרות מתהפכות והתפיסות הבסיסיות שלנו מתערערות, עד שאנחנו תוהות האם אנחנו אלו שהשתגענו ולא העולם. אגב, נשים מועדות יותר ליפול בפח כזה, משום שממילא אנחנו נוטות לספקות עצמיים ולתחושת אשמה.
כדי להתמודד עם זה צריך, כמו שאמרו כמה מהשרים בממשלה, "להתעלם מהרעשים". מתחת לכל המלל ובין כל ה'נרטיבים' שאנחנו שומעות, קיימות עובדות. ישנה מציאות. היא מה שנשאר כשכל הדיבורים נעלמים, ובעצם מה שמשפיע על אותם דיבורים, למרות שנדמה לנו שזה להיפך. הכוונה היא למצב הדברים "דה פקטו", מונח שהכרתי לראשונה רק כשהייתי סטודנטית, במסגרת יתר הביטויים בלטינית שנזרקו פה ושם, שהתייחסו לרעיונות שהם מוסכמים באופן אוניברסלי ומבוססים עוד מימי יוון ורומא העתיקות. לדוגמה, Pacta sunt servanda (הסכמים יש לקיים), או Nemo dat quod non habet (אין אדם יכול להעביר את מה שאינו שלו). גם הם אולי רלוונטיים למצב, אבל נעזוב את זה כרגע.
לענייננו, המונח "דֶה פָקְטוֹ" הוא כלי קריטי לבדיקה ביקורתית של כל נושא. מילולית, הכוונה היא ל"בפועל" או "למעשה", ומהותית הרעיון הוא לבחון את מה שקורה בשטח, להבדיל מכל הדיבורים באוויר, כדי לגלות את הפערים האמיתיים בין התיאוריה לפרקטיקה, היכן ואיך באמת נעשים דברים, ואילו התנהגויות מוכשרות על אף שהן לא תואמות את החוק היבש או ההלכה הרשמית (שהן "דֶה יוּרָה").
כמו למשל, להתעקש שלחץ צבאי יביא לשחרור חטופים, כשדה פקטו זה הדבר שגורם להירצחם (וגם הפרת מגבלות צנזורה וחשיפת מיקום הפעילות לא מזיקה);
או להגיד שהכלכלה בסדר ולהמשיך לחלק תקציבים קואליציוניים כשדה פקטו המומחים הכליליים מזהירים מפני קטסטרופה (כן, זאת המילה שהם השתמשו בה);
או לטעון שאין שום הפיכה משטרית כשדה פקטו יש רק אדם אחד שמקבל החלטות, יש משבר חוקתי, יש משטרה פוליטית, ויש פגיעה קריטית בשלטון החוק;
או לדבר על החמאס כשדה פקטו ידוע מי העביר להם כסף מזומן שלא ניתן יהיה לאתר את התגלגלותו;
או להמשיך לעסוק - זו השנה העשרים - באיום האיראני, כשדה פקטו ההנהגה ברוב המכריע של כל השנים האלו היא אותה הנהגה.
אני יכולה להמשיך, אבל אני בטוחה שהבנתן את הרעיון. אנחנו אולי נאיביות, אבל לא פתיות, וחיפוש תקווה לא הופך אותנו לטיפשות. בכלל, לא צריך ללכת ללמוד משפטים או לדעת לטינית כדי להבין שדה פקטו המצב דפקט, שבפועל אנחנו על סף תהום, גם אם יש מי שמנסה להסתיר את המציאות מאחורי וילון עשוי מנרטיב ממוחזר ומילים מכובסות.
מה שכן צריך, כדי לעצור את זה וליצור מציאות חדשה באמת, זה אומץ ולב, להסתכל לזאת הקיימת בעיניים, ואז להחליט לשנות אותה. מי יודעת, אולי ביקורתיות נטולת רעשים תמנע מאיתנו נפילה לעוד "קונספציות" שמייצרים בדיוק אותם נרטיבים.
Comments