כולם מדברים על הכל, חוץ מזה

זה כנראה הטור הכי חשוף שכתבתי עד כה. אולי בעקבות כל מה שקורה, גם הגבולות שלי כבר מיטשטשים. עובדה - אני, הילדה הכי טובה ירושלים, שמפחדת לקבל אפילו דו"ח חניה, מצאה את עצמה יושבת על הכביש, חוסמת את הכניסה לכנסת, ותוהה: איך לעזאזל הגעתי לכאן?

שאלתי את עצמי את השאלה הזאת בלא מעט אירועים מביכים ומוזרים, שכרגע רק אחד מהם רלוונטי, כי הוא קשור לסכנה המרחפת מעל היכולת שלי, ושל כל אישה אחרת, לקבל החלטות שקולות על גופנו.

זה היה בגיל 27, קצת אחרי שהתחתנתי. באופן טבעי ורצוי, נכנסתי להריון. במהלך בדיקת אולטרה סאונד בשבוע 12, הפך הרופא החייכן לרציני, ואמר שהעובר הפסיק להתפתח ושאין דופק. זה לקח כמה רגעים עד שקלטתי שהגיע תורי לדבר, כדי להבין ולהחליט מה לעשות: הליך כירורגי של גרידה, כדור שיזרז את ההפלה הטבעית, או סתם המתנה לדרך הטבע. בהתאם למה שידעתי ואיך שהרגשתי, בחרתי באפשרות הראשונה, שסילקה הכי מהר מהגוף שלי את מה שלא צריך להיות בו. הכל התנהל די במהירות, ותוך כמה שעות כבר הייתי אחרי.

כן, זה היה עצוב, מטלטל, והעלה בי שאלות. אף לא אחת מהן הייתה בנוגע לזכות הבחירה שלי לגבי מה שאני רוצה. זה היה מבחינתי מובן מאליו - היכולת לעצור, לחשוב, לקבל מידע ולהחליט לגבי הגוף שלי והטיפול בו. רק שכמו בעניינים אחרים, בגלל התחזקות מגמות שמרניות-דתיות בעולם, ובמיוחד בישראל, זה כבר לא ממש ככה.

להבדיל ממדינות אחרות בעולם, בישראל הזכות להפסקת הריון לא גורמת לזעזועים פוליטיים ולא מלהיטה את הרוחות. להיעדר השיח בנושא יש משמעות, במיוחד כשכל דיון אמיתי בו הושתק דרך מאזן האימה שבין חילונים לדתיים. ההשתקה הזאת היא חלק ממנגנון פוליטי, שדוחק מסדר היום כל איום על יחסי הכוח הקיימים בחברה. במסגרתם, החוק הפקיע מאיתנו כנשים את זכותנו על גופנו בגלל שאנחנו עלולות לגדל בו עובר, ואנו נאלצות לפנות לוועדות בבתי החולים כדי לבקש אישור ורשות להפלה. ההגבלה הזאת בחוק מרוככת לכאורה באמצעות מדיניות הועדות, שנכון לעכשיו (ורק לעכשיו) מאשרות 98% מהבקשות. אולם אפילו מדיניות זו, כשלעצמה, מונעת שיח ציבורי (לכל הפחות, לגבי 2% עליהן כופים הבאת ילד לעולם) ומנרמלת את הסדר הפטריארכלי שבו ההריון ופוריות האשה נתונים למִשטור, ואינם נתפסים כתהליכים טבעיים בגוף האשה, אלא כסמן לערכים, כללים וסדר חברתי.

והאמת הידועה היא שיש שיח בנושא, שלא נוצר על ידי גורמים רשמיים של המדינה, באופן אחראי, מקצועי ואובייקטיבי. הוא נוצר מטעם השמרנות הדתית דרך ארגונים המייצגים אותה, המתיימרים באמצעות מניפולציות רגשיות, להתמקד ב"זכות לחיים" - של העובר בלבד. מדהים איך אותה דאגה ל"חיים" לא מביאה בחשבון את מהותם ואיכותם - לא אצל העובר ולא אצל האם, ומתקיימת עד רגע הלידה בלבד ולא מעבר לו. רק במקרה של ממזרוּת (ילד שנולד לאישה נשואה מגבר שאיננו בעלה) יש התחשבות בהשלכות, שלפי הדת הן הרות גורל וחמורות הרבה יותר מהשלכות של חיים בעוני, במצוקה, במחסור רגשי או בבית אלים - שמהן כנראה אפשר להתעלם. 

לפניות לקו הסיוע של "דלת פתוחה": *6338

רק שלא. אי אפשר להתעלם, כי הדגש הוא לא על הזכות להפסיק הריון. היא חלק אחד בלבד מהזכות של כל אישה על גופה, על חייה ועל בריאותה - הפיזית והנפשית, שעליה צריך להיות הדגש. היא מחייבת שתהיה לאשה, כל אשה, אפשרות לקבל החלטה עצמאית ומודעת בקשר לתכנון חייה, כולל השינויים הרצויים והפחות רצויים בהם, במיוחד בנושא האחד והיחיד שהוא בלתי הפיך - ההורות. זוהי החלטה שגם בלי רקע של מצוקות, טרגדיות, או בעיות רפואיות, היא מאוד רגישה, אישית ואינטימית. בין שההריון הוא טבעי או לא, רצוי או לא - כל התערבות לגביו, במיוחד כזו שמערימה קשיים, היא בלתי נסבלת עד עינוי של ממש. בסופו של דבר, זאת אני, זה הגוף שלי והחיים שלי, וזכות הבחירה הבלעדית אם להביא ילדים לעולם, כמה, מתי ועם מי היא שלי, ורק שלי.

יש סיבה שאני כותבת על זה עכשיו, ולא על אלף העניינים האחרים הבוערים שישנם, שגורמים למציאות שלנו להיראות כמו הפקה הזויה במיוחד של תסריט מהטווח שבין דיסטופיה לסאטירה. הכל חשוב ודחוף, כמו שאתן יכולות לקרוא בהרבה מקומות אחרים. אבל לפחות בנושא הזה, יש משהו שאפשר לעשות, אפילו בלי לחסום את הכביש לכנסת. כל אחת ואחת יכולה לעזור להציל נשים ונערות, מכל גיל ומכל מגזר, שתוך כדי הניסיון לנהל את החיים - משפחה, צבא, עבודה, לימודים, סתם תפקוד יומיומי - נקלעו לסערה נוספת וצריכות להתמודד גם איתה, כאילו הקושי והכאב של החיים כאן אינם מספיקים.

אז קדימה, קליק קטן כאן, והצלחת לדאוג שהן לא יהיו לבד ושתהיה להן תמיכה, כי עמותת "דלת פתוחה" תמשיך לפעול. זו עמותה שכבר עשרות שנים עוסקת בהסברת כל האפשרויות לאלפי נשים ונערות, נותנת להן להחליט מה נכון עבורן, ואז מלווה אותן במה שבחרו. היא לא מרימה קמפיינים ורודים ומנצנצים עם משפיענית רשת, כי יש לה בקושי חמישית מהמשאבים שיש לארגונים השמרניים.

התרומה להשארתה פתוחה היא דרך קלה וישירה להעצמת נשים אמיתית, והדבר הכי נשי ופמיניסטי שאפשר לעשות נגד כל מי שמנסה להחליש אותנו ולדחוק את מעמדנו; למעשה, כל תרומה, גם אם קטנה, היא צעד גדול לכיוון ליברליזם ועתיד טוב יותר, כי לעמוד לצד העמותה ולצד הנשים והנערות שזקוקות לה, זה לשמור על הזכויות של כולנו.