בתחילת השבוע מצאתי את עצמי מתגעגעת לתקופת הקורונה. כנראה שזו סתם נוסטלגיה מצידי, אבל נדמה לי שאז היאוש היה יותר נוח, יותר כללי, במדינה ובעולם. ההנחיות אולי לא היו הכי ברורות, אך היו קיימות, והקצב היה איטי ומותאם לסיטואציה, ככה שהצלחנו לתפקד, אמנם בדיכאון ובסגר, אבל לפחות בבית. זמנים טובים יחסית, בהשוואה להווה, שבו הפרקטיקה היא ללכת עם, להרגיש לגמרי עם (מלחמה, חרדה, חוסר אונים, איום קיומי), רק להעמיד פנים שאנחנו בלי.
ככל שחשבתי על זה, נראה לי שגם עכשיו אנחנו בעיצומה של מגיפה שהתפרצה, עם סימפטומים פיזיים ונפשיים נפוצים, עשרות מוטציות, סיבוכים והשלכות. התחכום של המחלה הפעם הוא בכך שעצם טיבה גורם לכך שאין התעוררות של פאניקה כללית. היא פשוט משמידה את יכולת ההגנה העצמית והביקורתיות, באופן שגורם לתחלואה ולסבל על ידי גורמים שבאופן רגיל אפשר היה להתמודד איתם.
בשפה יעני-רפואית אפשר לומר שמקור המחלה הראשוני הוא הנירמול, גורם לא-ביולוגי שנועד מלכתחילה להגביר אמינות ולסייע בחישוב מחדש של ערכים נתונים כדי להתאים אותם לטווח מקובל, תוך שמירה על יציבותם. אבל במגיפה הנוכחית, חולה אפס (שהמספר שייך לו בכמה מובנים), יצר מוטציה שהיא בעצם אדפציה פסיכוטית, כך שהערכים מתארגנים מחדש כל הזמן ויחד איתם גם כל תפיסת המציאות, עד שהנרמול עצמו הופך להדחקה, עיוורון, אסקפיזם, ופסיביות. חולה אפס עצמו הפגין מלכתחילה תסמינים של ניתוק, הימנעות, בעיות לב, אובדן תחושה ורגש, אספירציות חוזרות ונשנות, אדישות וקיבעון. הבעיה היא שאלו לא נחשבו תופעות ספציפיות או יחודיות, ואצל חולה אפס גם לא חריגות, כך שהמחלה התפשטה במהירות שיא, עם מופעים אופייניים של יאוש, עייפות, תשישות וכניעה.
עכשיו ברצינות: יש לכן הסבר יותר טוב לעובדה שהמצב הוא כמו שהוא, בכל תחום אפשרי, בזמן שהכל נמשך כאילו כרגיל? למשל, זה שגיסתי וארבעת ילדיה נכנסו לטווח הטילים ויושבים בממ"ד, בזמן שאני, במרחק שעה וחצי נסיעה (או 30 שניות יעף של טיל), מכינה סנדביצ'ים לבית ספר? או זה ששרת התחבורה נסעה ללמוד על טיפול בתאונות דרכים בהודו, מדינה ששיעור התאונות בה גרוע בהרבה אפילו משלנו? או זה שהרשימה של הדברים שבהם היועצת המשפטית לממשלה לא יכולה לייצג את הממשלה ארוכה יותר מרשימת הדברים שכן? או ששר המשפטים הפך לטרול ברמת ילד בן 5 על חשבון כולנו? או שהתוכנית הכלכלית מבוססת על הגמרא (כי היא גומרת סופית את המדינה?) והתוכנית הבטחונית על ההלכה (כי הלכה התוכנית?)? או שכלום לא קורה למרות שהבנו בשבוע שעבר שכל ניסיון לעסקה טורפד בדיוק על ידי מי שאמור לעשות אותה? ויותר מהכל: שזורקים ביצים על אבא של חטופה??? וראש הממשלה לא מגנה???
ויש עוד, אני יכולה להמשיך, אבל אין לי מקום ולכן אין זמן וכוח.
אני באמת שואלת, בשביל החֶבְרָה, למה ואיך כל זה נראה לנו נורמלי? ואל תגידו לי שזה עניין של מחנות, של ימין ושמאל. אני יודעת שיש דברים שהם הרבה יותר בסיסיים מזה. עובדה שהצלחנו להזיז את עצמנו, מכל מחנה, למילואים, לעזרה למפונים, לסייל בקניון. הכל שאלה של נכונות להתאמץ ושל סדר עדיפויות.
אני יודעת, לא חידשתי כלום. רק הצגתי, או החרפתי, את הסימפטומים של הנרמלת. תמשכו בכתפיים ותמשיכו הלאה כי הכל, פשוט הכל, מושחת ורקוב, ומה כבר אפשר לעשות שעוד לא עשינו? בסוף מסתגלים, יצר ההישרדות גובר וחייבים להמשיך הלאה, אל הגמר של המירוץ למיליון. הצורך ביציבות נפשית יחד עם המציאות שעולה על כל הזיה, הפכו את הלא-נורמלי לנורמלי החדש, כמו בסינדרום סטוקהולם: הפנמנו והפכנו לחלק מהטקטיקות של ההכחשה, ההטעיה, הניכור, המעטת הערך, והסטת נושא השיחה. אלו החיים, זאת המציאות וזוהי השכונה שאנחנו חיים בה. אי אפשר לבוא בטענות לעצמנו יותר ממה שאפשר לתמוה על א.נשים שגרים במשך דורות למרגלות הר געש פעיל; הם יודעים שמדי פעם הוא מתפרץ.
רק שכשמדובר הר הגעש, לא.נשים אין יכולת אמיתית למנוע את ההתפרצות או לשלוט בעוצמתה. גם אם יוכלו לחזות אותה, לא תהיה להם אפשרות להיכנס לתוך הלוע ולסתום אותו, או לדבר עם ההר ולגרום לו לשנות את דעתו. כשהלבה הרותחת כבר זורמת, הם לא יכולים להיכנס לממ"ד או להפעיל כיפת ברזל, והדרך היחידה שלהם להחליף את ההר, היא לעזוב את מולדתם.
הם באמת חסרי אונים, וכל מה שהם יכולים לעשות זה להתפלל ולהקריב קורבנות על מנת לפייס את האל שלהם ולשמור אותו מרוצה. היום אצלם יבוא, בין אם הם יפעלו כדי להביא אותו ובין אם לא.
לעומתם, לנו יש מה לעשות. הניסיון שלנו לנרמל את הלא-נורמלי רק יוביל להיותנו מוסד פסיכי(אטרי) באופן רשמי. מעשינו שלנו כופתים אותנו בכתונת המשוגעים, ככל ששנמשיך לטמון את הראש עמוק יותר בחול, לעשות עוד תוכניות לראש השנה, לקנות עוד מתנות ושטויות, ולקחת עוד הלוואה, כי זה נוח וקל ויותר רגוע. וככה המחלה מתפשטת ומחריפה, כשכל ניסיון נוסף להכיל, להתפשר עוד ועוד על מה שמלכתחילה היה פשרה, הוא עוד צעד למחיקתנו המוחלטת.
זאת המחלה האמיתית, שכבר נראית כרונית, עד כדי סופנית; הרי גם במחלות יש איזה שלב שבו נכנע הגוף כולו. השאלה היא האם המחלה חשוכת מרפא כך שהשינוי הפנימי שהיא מחוללת הרס לחלוטין את יכולת ההתנגדות. האם עוד נוכל להתאושש, לפתח חיסון, כזה שמשמעותו יכולה להיות התרגלות לקיומו של איום, אך לא כניעה בפניו. כמו כל חיסון, נדרש זיהוי נכון של האיום, מבעוד מועד, וקריאה המביאה כוחות רבים ככל האפשר כדי להילחם באותו איום, בדרכים שונות: הפגנות, פעילות ברשתות החברתיות, התנדבות, עשייה אקטיבית בקהילה. במקרה הזה, החיסון - והשינוי - הוא אנחנו. ומה שצריך לעשות הוא בדיוק ההיפך מהנהוג, כי כאן המנוחה, והשמירה על הבידוד והריחוק חברתי, עוד יהרגו אותנו.
Comments