top of page

על הדיכאון


אני לא זוכרת בת כמה הייתי שכקראתי את "על העיוורון" של ז'וזה סאראמגו. 

מה שאני כן זוכרת, זה את תחושת הבחילה הפיזית ממש והזעזוע שהספר גרם לי. 

הוא כולו דמיוני, אפשר לומר סוריאליסטי, ואיכשהו גם מציאותי מאוד באירועים ובתיאורים שבו, שעוסקים בשאלה מהו הטבע האנושי האמיתי, זה שיפרוץ ויגבר בהיעדר שלטון וחוק. מבחינתי, זה היה כמו לצפות בסרט אימה, כולל תופעות הלוואי של סיוטים על אפוקליפסה מבעיתה. אתן יודעות, קצת כמו המצב הנוכחי במדינה, שגם בגללו נזכרתי השבוע בספר הזה. 


היו עוד דברים שגרמו לי לחזור אליו ולהתעמק בו. רענן שקד, אחד הכותבים האהובים עלי, הזכיר את שם הספר בטור שלו, שבו דיבר על מה שקורה עכשיו, על מה שחלקנו רואים ולא רואים, ובעיקר, איך רואים. 

אבל הסיבה האמיתית היא שרשרת האסוציאציות שחיבר המוח שלי, ובתוכה שובץ הספר בתור האלמנט המרכזי שלא ניתן להתעלם ממנו. זה הולך ככה: דיברתי עם חברה, ואז קולגה, ואז קרוב משפחה, ממש אחד אחרי השניה. בשיחות האלה קלטתי שכולנו חיים בתוך הרגשה של כאב קבוע כלשהו, שאיננו פיזי; המחשבה על הכאב הקפיצה לי זיכרון ילדות של שיר בלדינו שמספר על דייג, השט בים של חלב כדי לדוג את כאבו; ומכאן, הופ, מיד לספר, כי הדרך שבה מתאר בספר העיוור הראשון את אותו עיוורון היא נפילה לתוך ים כזה בדיוק - עיוורון שאיננו שחור אלא לבן. 

אני מודה שאלו נפתולי מחשבה ספציפיים מאוד, אבל הפואנטה שלהם, ושלי, היא שהכאבים שממלאים עכשיו את החיים שלנו הם בעצם סוג של דיכאון. כזה שעובר בינינו כמו מגיפה, באותו אופן שבו בספר מתפשט העיוורון. הוא מתרבה ושורץ בכל מקום ובכל אינטראקציה בין א.נשים בחודשים האחרונים תחת כל מיני שמות ותחושות: עצב, יאוש, אומללות, דכדוך, אפיסת כוחות, תוגה, עגמומיות, צער, חולשה, עוגמת נפש, שיברון, מרה שחורה, יגון, מלנכוליה, תסכול. בקיצור, הכל דיכאון.

 

במובן הזה, ראש הממשלה אכן מתקרב לניצחון מוחלט, אבל לא על החמאס, אלא עלינו. בתור היוצר והסָפַּק של חלק מאותם כאבים, וזה שנמנע מלטפל גם באלו שלא הוא יצר, נדמה שהמלחמה האמיתית שהוא מנהל היא מלחמת התשה, של חלקים רבים מהעם. אותם חלקים שטרם התעוורו, וטרם דוכאו מספיק כדי להתייאש ולוותר. אותם חלקים שעדיין רוצים להאמין שבניגוד לעלילה שבספר, מי שיש לו אקדח לא יקבל יותר רק בזכות האקדח, ושנשים לא יסבלו יותר רק בגלל שהן נשים, על אף שכולנו במוד של הישרדות בתוך עולם שהתפרק. כמו בספר, זה בגלל שהופקרנו על ידי ממשלה אכזרית וחסרת תועלת.


אני כל כך מקווה שבמציאות שלנו, לא כולןם יידבקו. למרות שההתנהלות האבסורדית והמושחתת בכל תחום כבר מזמן הפסיקה להפתיע והפכה מסתם איוולת לאיום מפחיד וממשי; למרות שהדיכאון, כמו העיוורון שמתאר סאראמגו, נובע מפתולוגיה של התודעה והקוגניציה ולא של הגוף והפיזיולוגיה; ולמרות שכמות הכאב היא גדולה מלהכיל, ולכן היכולת להרגיש אותו מתקהה. מדי יום אני רואה א.נשים, אפילו כאלה שיושבים בכנסת, שכנראה איבדו את היכולת הזאת לחלוטין. א.נשים ופרטים מצטמצמים אצלם לכותרות של תיאורים חד מימדים: חטופות, שמאלנים, נרצחות, ביביסטים, חיילות, מפונים, מפגינות. הכמות העצומה של כל אלו כשלעצמה הופכת את ההתייחסות האישית והאנושית לכל אחת ואחד לכמעט בלתי אפשרית. בטח כשהממשלה עצמה לא נוהגת בהםן כך, אלא מתנהלת אך ורק מתוך ציניות חסרת רגישות, ופחד הישרדות קואליצוני חסר רחמים. אולי חבריה נדבקו בעצמם גם באותו דיכאון.


ובכל זאת, יש נקודת דמיון אחת שעשויה להביא אלינו את הסוף הטוב (להבדיל מהשמח): המקום שבו מתגלה החוסן האמיתי הוא אצל נשים. הן הגיבורות האמיתיות, שבניגוד לאכזריות השולטת, נוהגות בחמלה ואמפתיה, משום "שגם אם לא נהיה מסוגלים לחיות לגמרי כמו בני אדם, שלפחות נעשה הכל כדי לא לחיות לגמרי כמו חיות”. בספר, האישה המושיעה היא היחידה שלא התעוורה, ושלא נרתעת מלקיחת "האחריות שמוטלת עליי כי יש לי עיניים כשהאחרים איבדו אותן". על אף המצב המדכא והבלתי נסבל, אין שום ציניות או שיקולים זרים, אלא ראיית הדברים כמו שהם, מנקודת מבט נשית, שמראה שאסון יכול להוציא לא רק את הרע ביותר מא.נשים, אלא גם את הטוב ביותר, פעם אחר פעם (כמו בשיר הנפלא והעל זמני הזה של אריק איינשטיין). 

כי האמת היא שזה לא עניין רק של ראייה, אלא של התבוננות. ולכן זוועות שראית, אולי אפילו חווית, יכולות לגרום לך לפקוח עיניים ולראות יותר. 

ואז אולי לכאוב פחות.



פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentários


bottom of page