על חשבון הבית

בזמן האחרון נעשה לי ברור שהבית שלי במצב לא משהו. הגיוני, לאור משך הזמן שאנחנו גרים בו. למעשה, מדובר במקום המגורים שבו גרתי הכי הרבה זמן במהלך חיי, והילדים שלי בכלל לא גרו בבית אחר מעולם. במשך כל השנים האלו הצטברו בו המון חפצים, שכמותם אינה תואמת את מרחב המחייה, ואליהם התווספו עם הזמן עניינים מציקים, כמו רטיבות בקיר שמופיעה כשגשום ומקורה טרם נמצא אחרי שתי בדיקות הצפה; סדקים בכמה בלטות באזור הסלון-מטבח; נטייה הולכת וגוברת של הכיור במטבח להיסתם; ולפני בערך שבוע גם המזגן התחיל לטפטף.

בסך הכל, דברים פתירים, אם יש לך כוח להתעסק איתם. לנו אין, בהיותנו קצת דחיינים והרבה עסוקים. אנחנו לא ממש עושים לביתנו. לכן מעולם לא עשינו שיפוץ יסודי אלא רק סחבנו את המצב הקיים (שחלקים ממנו הם האופציה הזולה שאותה בחר הקבלן). בגדול, אנחנו מסתפקים במזעור המטרד: שמנו דלי מתחת למזגן, שהצורך בו מוכיח שאין מה לדאוג מרטיבות ומגשם, הפומפה זמינה לשליפה ליד הכיור ומהווה אימון שרירים מזדמן, ואנחנו מנסים לראות בבלאגן דרך שחרור וביטוי, סוג של אמנות מודרנית יצירתית. הבעיה היא שזה מחמיר את המצב: ברגע שמקבלים שממילא לא משהו, אז המוטיבציה לנסות לשמור או לשפר (זאת אומרת לסדר, לנקות, לארגן) יורדת בצורה דרסטית. הספונג'ה התדרדרה למגבוני רצפה, לכלבה כבר מותר לעלות על הספה ועל המיטות, והחלונות במצב שבו אין חשש שמישהו יראה טוב דרכם. 

כבר התרגלתי לביקורת מצידה של אמא שלי על מצב התחזוקה (או ההזנחה), אבל עכשיו אני כבר קצת מתביישת להזמין ולארח, כי קצת לא נעים לי שאנשים יראו את הבית ככה. ועדיין, גם זה לא מפריע לי מספיק כדי שאגייס כוחות כדי לעשות משהו, אחרי שבדקתי מה הן האפשרויות של אותו "משהו":

1. לשפץ. 

2. לעבור דירה (ואני לא אכנס עכשיו לשאלה לאן, שכוללת התלבטות של אם כבר, אז אולי כבר נעבור שכונה? עיר? מדינה? אל הלא נודע?).

3. לא לעשות כלום.

אופציות מס' 1 ו-2 הן כל אחת בפני עצמה אירוע שמועד תחילתו אולי ידוע (בתנאי שלא מתבלבלים בתאריך) אבל סופו נזיל לחלוטין ונתון לאילוציהם וגחמותיהם של אנשים שאין לי שליטה עליהם. היו לי די והותר כאלה בשנים האחרונות. חוץ מזה, הן דורשות זמן, סבלנות, יכולת להחליט בין צבעים וקרמיקות, או להכיל ויכוחים, תסכולים, וביקורים באיקאה, והמון, ממש המון, כסף. יותר ממה שעלה לנו הבית מלכתחילה. 

אין לי אף אחד מהנ"ל. רמת הסטרס הכללית כרגע לא משאירה שולי לחץ דם הגיוניים, שלא לדבר על שוליים תקציביים של לפחות 30% חריגה. נוסף לכל זה, אני מכירה את הנפשות הפועלות, ובגדול אני מעדיפה להישאר נשואה. הרי אפילו אם נשדרג באחת משתי האופציות - סטארטאובר או מייקאובר - כל מה שיקרה זה שהייאוש יעשה יותר נוח, אבל לא יעלם בשום צורה, כי החיים עצמם הם בלתי נסבלים, בלי שום קשר למבנה.

נכון, מאז ומעולם היה לי חלום שתהיה לי פינה קטנה, ספסל קריאה מעוצב מתחת לחלון, עם ספרייה צמודה, רק שאני לא מוכנה לסיוט שדרכו צריך לעבור לשם כך. ולכן הכי קל לא לעשות כלום. פשוט לקבל את זה שהבית, ממש כמוני, לא מזדקן אלא סתם מתאים לגילו, או לחלום על פיה טובה כמו אראלה ממפעל הפיס, שתהפוך אותו מלכלוכי לבית חלומות; להמשיך להתעלם מכל הדפקטים הקטנים, מהבלאגן, מהנזילה, מהטיח המתקלף, מהבלטות, מהכתמים על הקיר, כל עוד הם לא הופכים לכתובת של ממש, ולהעמיד פנים שהכל בסדר, וגם אם לא, זה לא בגלל שאנחנו משפחה ברדקיסטית מטונפת, מה פתאום! זה באשמת עייפות החומר, הבלאי הטבעי וליקויי בניה. אני בכלל לא רוצה לחשוב מה נמצא ונגלה אם נתחיל לנקות, לסדר, לארוז - ניקוי אורוות הוא קשה יותר כשמתעסקים עם מי שעלולים להיות חמוֹרים.

בקיצור, כל עוד לא מדובר באמת בחורבה, כל עוד איכשהו אפשר לחיות בבית, אני יכולה להמשיך לרבוץ על הספה ולבהות בטלויזיה, לראות חדשות ולהתייאש עוד יותר. אולי מתישהו יגיע הרגע שבו נחליט שאי אפשר ככה יותר. אולי אנחנו מחכים שיחליטו בשבילנו, ואז נלך ונכבה את האור. 

העניין הוא, שזה לא המצב רק בבית שלי. זה גם מה שקורה בבית של כולנו, בישראל "המכוּנה מדינה" (כמו שאמרו הגשש). בסוף נצטרך לקבל החלטה, לעשות לביתנו משהו אמיתי, במקום לחכות שמישהו אחר יטפל בו או ילך כבר הביתה שלו.

בינתיים אני ממשיכה לזמזם לעצמי את השיר של דפנה דקל מסוף שנות ה- 80', ששאלה "מי יציל את הבית שלי?"(המילים של רחל שפירא והלחן של יובל דור ומיקי גבריאלוב). אם שכחתן, השיר נקרא "הצילו".