מי מאיתנו שעדיין מצליחה לעקוב אחרי ימי השבוע, אולי תשים לב שהטור השבוע מתפרסם יום אחד מוקדם מהרגיל. זה קורה בגלל שהיה לי חשוב לתפוס את התאריך של היום הזה - 24 ביולי, שהוכרז כיום המודעות לנזקי הזנות. התאריך נבחר באופן סמלי, כדי להמחיש את העובדה שמדובר בתעשייה הפועלת 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. לא, אני לא מדברת על המובן המטאפורי, של מה שקורה במדינה כתוצאה מהפוליטיקה והשחיתות, אלא על נשים שמתדרדרות למצב שבו הן נאלצות למכור את גופן (וכן, אני יודעת שיש גם גברים באותו מצב, אבל משמעותית פחות).
אני מודה, עד לפני בערך שבועיים לא ידעתי שיש יום כזה*. זו בסך הכל השנה השנייה שמציינים אותו, וברור לכולנו שספציפית השנה כמות המחדלים, השערוריות והזוועות תפסה נפח רב מימדי בכל תחום של החיים ואין כבר יכולת או רצון להתייחס להכל. אני מהמרת שכרגע הידיעה על קיומו של היום הזה בקושי מתחרה עם השאלה מי הודח בריאליטי אתמול. למי יש כוח לחשוב על עוד אלימות מינית,למרות שיש עליה הן בעיסוק בזנות והן בצריכת זנות. זה לא פרקטי להתעסק בנושא הזה, שהוא רק עוד אחד מהנזקים השקופים של המלחמה, לא בוער ולא דחוף. הוא עוד אחת מהאדוות הרחוקות יותר, כשכרגע העיסוק הוא באיך להוציא את האבן שנזרקה. קל מאוד להשאיר גם את הבירור שלו, אם בכלל, ל"יום שאחרי".
רק שאז יהיה לנו קשה להגיד שלא ידענו או לא ראינו. אם לוקחים בחשבון את הטראומה הנפשית של מאות אלפים שניצלו, שפונו, שנפצעו, או סתם נאלצו לחיות במדינה הזאת בתשעת החודשים האחרונים, יחד עם יוקר המחיה שעולה, הכלכלה שיורדת, והממשלה ששומרת על קו סטטי של מוות, אז לא נוכל לומר שהדרך הקצרה והמהירה לא נסללה מול עינינו. גרוע מכך: המשטרה אינה עושה דבר כדי להרתיע את ההולכים בדרך הזאת.
לפני כשבוע פורסם דוח מחקר לגבי יישום חוק איסור צריכת זנות, שנערך על ידי אגף המחקר במשרד הרווחה והביטחון החברתי בליווי לשכת המדען הראשי במשרד לביטחון לאומי. הדוח מראה בבירור על היעדר אכיפה של החוק, אותו מתרצת המשטרה בריבוי משימות שהיא נאלצת לתעדף ביניהן. בנוסף, אין מדיניות ברורה בנושא מטעם השר לבטחון פנים (שאפשר לנחש מהי עמדתו הכללית לגבי מעמד הנשים ובטחונן), מה שהופך את העליה בצריכת הזנות לזינוק של ממש, מנזק עקיף להיזק די מכוון.
הזינוק הזה בולט במיוחד בהקשר של חיילים. פוסט הטראומה שלהם מהקרב דומה מאוד לפוסט הטראומה של נשים בזנות, והמפגש ביניהם כמעט טבעי כשם שהוא נוראי וחולני, וממחיש עוד יותר את מצב הקיצון של כל אחד מהצדדים ובעצם של המדינה כולה. חשוב להדגיש כאן: צריכת זנות היא אקט של אלימות המתבטא באופן מיני. זה אינו אקט נורמטיבי, למרות שלפחות 40% מהגברים בישראל (רווקים ונשואים) צרכו זנות לפחות פעם אחת. מדובר במעשה נפשע, של ניצול מיני של נשים, המתרחש שנים ארוכות בחסות רשויות החוק ובחסות החברה המעלימה עין. הנשים העוסקות בזנות אינן פמיניסטיות שבחרו בעיסוק זה בחירה חופשית וחשות שכך הן מגשימות את עצמן; הן נשים שמגיל צעיר ספגו פגיעות בגוף ובנפש ונקלעו לנסיבות חיים בלתי אפשריות, שהביאו אותן לתחושת חוסר ערך מוחלטת. כך גם מתייחסת אליהן החברה - כנתח בשר פחות מאדם, אותו אפשר לקנות, לסמם, להפקיר למוות ולהחליף בקלות באחר.
אירוני שדווקא חיילים הנלחמים על חיי כולנו מזלזלים כך בחיים של נשים כאלו. ואולי בעצם, לא כל כך, לאור האלימות אותה הם חיים, חווים ומפעילים במלחמה מעצם טבעה. יחד עם הפיכת הפחד שלהם מהמוות לפחד מהחמצת החיים ומימוש היצרים, הם מבלבלים בקלות רבה מדי בין היצר המיני ליצר המלחמתי האלים איתו הם מגיעים אל קורבן הזנות.
בניגוד להרבה נושאים אחרים שקשורים לאלימות מגדרית, כאן המחוקק דווקא עשה את שלו וקבע את הנורמה לפיה אסור לצרוך זנות. קשה להאמין לתסריט כזה היום, אבל החוק נחקק כשיתוף פעולה של כל הקשת הפוליטית, שהסכימו שזנות היא תופעה אכזרית שמשפיעה על כל החברה.
מכאן האחריות היא על הרשות המבצעת - המשטרה - לאכוף את החוק, ועלינו כחברה לחנך ולשנות את התפיסה. למשל, לא להשתמש יותר במילים ז**ה, או בן ז**ה כקללות גנאי, אשר מצמצמות את את כל מהותה של אישה לעיסוקה המבזה; או לחנך נגד אלימות בכלל ומגדרית בפרט, נגד כל אישה באשר היא אישה; או להשתתף באחת מהפעילויות וההרצאות שיהיו היום רק כדי ללמוד ולהבין עוד.
יש נזקים של המלחמה שאפשר למנוע בלי להמתין ולו רגע נוסף, חיים שאפשר להציל גם בלי משא ומתן מול החמאס או שיקולים קואליציוניים. זה אולי קשה כשכל כך הרבה נורמות כבר התערערו או נזנחו, לפעמים אפילו על ידי המנהיגים עצמם, אבל יכול להיות שאם אנחנו נגלה אחריות, גם הם ייזכרו איך לעשות את זה. ביותר מתחום אחד.
*ותודה רבה לד"ר אודליה דיין גבאי מהמחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית, מייסדת המרכז הישראלי לייעוץ מגדרי, שהביאה זאת לידיעתי, והעבירה לי מידע וחומרים.
Comments