מישהו שומע אותי!

יש משהו מאוד מתיש ומייאש בהבנה שאני עומדת מידי יום במשמרת חטופים, מפגינה כל מוצש שאפשר – ולאף אחד בממשלה שלי זה לא מזיז כלום.

"כשנגמרה לנו המוטיבציה, נשענו על משמעת" – נזכרתי בסבתי ז"ל מספרת על ימיה בפלמ"ח.

אני נשענתי על חיבוקים בבוקר בכיכר.

על הסתכלות בהערצה על החברות שלי בבונות שלא עוצרות.

לפעמים אפילו על ההבנה שגם אם זה לא מזיז לאף אחד, אני פשוט לא מסוגלת לשבת בבית בשקט.

ואז חזרו החטופים והחטופות בפעימות ההן שהלב שלי החסיר, וסיפרו שהם ראו ושמעו אותנו. ועד כמה זה נתן להם כוח לדעת שלא שכחנו אותם. עד כמה הסולידריות הזו החזיקה את התקווה.

מהם למדתי שההפך מתקווה הוא לא ייאוש אלא אדישות. מותה של האכפתיות מסמל את קריסתה של חברה.

צילום: עומר שטיינמץ הסקל

כשעמדתי בפעם הראשונה להחזיק שלטים של מייצג באנגלית התנגן לי בראש השיר של איפה הילד:

"היי, מישהו שומע אותי?"

זמזמתי לעצמי בזמן שלי ואורלי סידרו אותנו במקומות.

אחרי שסיימנו שאלתי את אורלי אם לא התחרפנו קליל לחשוב שטראמפ בכלל מסתכל לכיווננו.

"שווה לנסות", הי אמרה, "אני אכין שלטים בכל שפה שצריך כדי להוציא אותם משם".

"טוב", עניתי, "אני אבוא להחזיק".

כמה אבסורדי זה לראות אזרחים ואזרחיות נואשים – שממשלתם מתעלמת מהם בגסות – עומדים וזועקים את שוועתם באנגלית אל נשיא מדינה אחרת. מתחננים לעצמם: הלוואי שמישהו שומע אותי.

צילום: עודד אנגל

6:29 בכיכר. 725 ימים. 913 חללים. 48 חטופים וחטופה.

לרגעים נדמה היה לי שאנחנו לכודות במספרים שמתעדכנים כמו המבוך שאין ממנו יציאה. ואז עומד לו אתמול נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, אחרי שתפס באוזן את כולם וגרר אותם בכוח לשולחן המו"מ, ואומר:

"שמתי לב שיש להם המונים שמתקבצים כל הזמן, עם שלטים שעליהם השם שלי. הם אוהבים אותי ואומרים שני דברים: תחזירו לנו את החטופים ותסיימו את המלחמה. נמאס להם. זה דבר מאוד פופולרי לעשות".

שככה יהיה לי טוב. את איזה שלט להחזיק עכשיו?!