מטריות צהובות

טור מאת רותם איזק, מובילת בונות אלטרנטיבה בדרום.

כבר למעלה משנה, כשאני לוקחת את הבן שלי לביהס אני מסתכלת עליו רץ פנימה בשער, נושמת עמוק ומודה מעומק נשמתי על המזל הטוב ששפר עלי בזוועה באוקטובר והשאיר את שנינו יחד בריאים ושלמים.

משם אני הולכת לעמוד במשמרת החטופים בכיכר הכניסה בתקווה שכל מי שחולף על פנינו עם הרכב יזכור לעשות משהו במהלך היום כדי להזכיר שחייבים להחזיר אותם הביתה.

א7.10 לשכוח.

א7.10 לנרמל.

יורד מבול בחוץ. המטריה הצהובה כבר באוטו יחד עם השלט הכפפות והצעיף האדומים.

רגע לפני שהוא יורד לביהס הוא מחבק אותי ואומר את האמא הכי טובה בעולם,אני יודע שאף פעם לא תוותרי עלי.

🥹🥹🥹🥹

ברור בביק שלי אני עונה, מדביקה לו נשיקה בפינה של המצח ומוחצת אותו אלי.. איך חשבת על זה פתאום?

כי את לא מוותרת על החטופים. הוא עונה.

יש לו לפעמים הברקות כאלו שמפילות אותי מהרגליים. תובנות בצלילות שרק ילדים מסוגלים לספק כשהם משקפים מציאות מזווית שלא חשבתי עליה.

הפעם קיבלתי תזכורת טובה לזה שאנחנו לא רק נלחמות על העתיד, על החברה ועל המדינה שנשאיר להם אחרינו, אנחנו גם מעצבות את מי שהם ואת איזה אמהות אנחנו רוצות להיות בעיניהם. (הטקסט נכתב בלשון נקבה מטעמי נוחות בלבד-אבות יקרים,זה תופס גם לגביכם)

מעבר לזה שאני לא מסוגלת לשאת את העובדה שאנשים מסויימים אשכרה מהדהדים בקול רם רק את הרעיון שאנחנו אמורים לבסס את ההרתעה ותפיסת הביטחון שלנו על התנכרות לאחים.ות שלנו שנחטפו מהמיטות שלהם,

שוב ושוב סיפרו החטופים.ות שחזרו שהם שומעים ורואים אותנו מהשבי.

הנוכחות הציבורית שלנו נותנת להם תקווה!! את החיזוק שזה נותן למשפחות בכלל אי אפשר לתאר במילים..

מילואימניק אחד חמוד שעזרתי לו ולצוות שלו ערב לפני שנכנסו לרצועה בסבב הנוכחי שלו(סבב שלישי במספר), הגיב לי לא מזמן על איזה סטטוס וסיפר כמה עושה להם טוב לדעת שיש עוד אנשים במדינה שלא המשיכו בחייהם כאילו כלום לא קרה.

"זה כבר מרגיש כאילו המלחמה הזו מעניינת רק מילואימניקים ומשפחות חטופים..תודה על הדברים שאת עושה"

אם תרשו לי פרפרזה קלה-מסתבר שעם הפגנה קטנה באה אחריות גדולה. נתראה בכיכר.